בהמשך לרשום בפוסט האחרון שלי, שבתי לאחרונה מנסיעה של כשבועיים באנגליה.

מלבד הכיופים האחרים שנעשו במהלך נסיעה זו, היא התבססה בעיקר על שני חלקים בעלי אופי מוסיקלי.

הראשון שבהם , ביקור בעירם של ה- fab 4 , ליוורפול, והשני, פסטיבל high voltage  שהתקיים בפרק ויקטוריה שבלונדון.

כל אחד מהשניים הנ"ל השאיר בי חוויה בעלת עוצמה חזקה ביותר, מלווה בגודש פרטים , כך שלכתוב על שניהם יחד נראה בעיני סוג של חיפוף שלא יאה להם , ולי.

החלטתי לכתוב בשלב זה על הפסטיבל, ואולי בהמשך, מה שהיה בעיני חשוב וחזק לא פחות, על ליוורפול.

אציין כי הפוסט עלול להיות קצת קופצני מנושא לנושא . מאילוצי זמן (שגם דחו קצת את כתיבתו) לא השקעתי בלסדר אותו יותר. כנ"ל, צילומים שעשיתי שם (יש גם קטעי וידאו ) הובאו כאן רק על קצה המזלג, אולי אערוך משהו נוסף מאוחר יותר שיוקדש לנושא צילומים.

אגב, אם לוחצים עם הקרסר על התמונות מקבלים אותם בהגדלה (ממליץ).

כנראה זה הפוסט הארוך ביותר שכתבתי ואכתוב בימי חיי.

באותה הזדמנות, מתנצל לחברים שלא יצא לי , בשל העדרי, להתייחס לתכנים שלהם בתקופה האחרונה.

-----------------------------------------------------------------------------------------------

אתייחס ראשית בקצרה לכמה פרטים טכניים על המקום עצמו ומבוא שלי.

 הפסטיבל נמשך יומיים ,בסוף שבוע של שבת ראשון.

לתזכורת, רשימת הלהקות שהופיעו בו נמצאת כאן.

http://www.highvoltagefestival.com/line-up/full-artist-line-up/

הפארק די גדול. כאמור, 3 במות, במה ראשית, לרוק קלאסי, מרוחקת משתי האחרות, שיועדו האחת לפרוג והשנייה למטאל (הם קראו לזה hammer stage ) , משהו כמו 4-5 דקות הליכה.

רמת הסדר והשירותים שניתנו שם, לרבות האוכל והשתייה, על רמתם ומגוונם, היו מהטובים שראיתי בחיי באירועים מהסוג.

אחד הדברים הקוליים והחכמים שהיו שם הוא שבמרכז איזור הטוילטס , שהתבסס על מעגל גדול של תאי שירותים כימיים כאלו, העומדים בחוץ, שיועדו הן לגברים והן לנשים, העמידו מעין משתנות לגברים, בצורה של ברזיות עגולות, לגמרי בחוץ, שהשימוש בהם נעשה תוך כדי מעבר הנשים לתאי השירותים שסביבם.

אני מניח שהדבר נעשה בין היתר בהתחשב בכך שבכמות הבירה שזרמה שם, אין מצב שהיה מקום לכולם , ללא תורים ענקיים, בתאים הכימיים.

גם אני תרמתי ל'ברזיות' האלה (בחדווה ובששון ) כמה גלונים של בירה מעובדת.

להלן דוגמית צילום של זה. כאן המקום לציין שבידי כל כך הרבה צילומים, וקטעי וידאו מהנסיעה, שקצת קשה להחליט מה לשים כאן ומה לא.

מתנצל שפתחתי בהשתנות, כנראה ביי פרודקט של שיירי הבירה משם.

בכלל, כל הסיפור יהיה קצת ארוך, אני כותב את זה גם עבור עצמי, כך שמי שעיתותיו אינם בידיו, מוזמן לזפזפ כרצונו.

בשנייה שנכנסתי לפארק האירוע חשתי באווירה של פסטיבל תרתי משמע, מוסיקה מהופעה שהחלה בבמת הפרוג (הרכב בשם יוניון) , הכל מעוצב בהתאם, אנשים מחייכים האחד לשני, לא קשה להתחבר, להחליף דעות, חוויות, לוגמים יחד בירות וכדו'.

באזור הכניסה מכרו חוברת מאד מהודרת של הפסטיבל, פרטים, כתבות וכו', ובנוסף, משהו , גם די מהודר, שעונדים אותו על הצוואר ובו דפים עטופים בפלסטיק כזה הניתנים לדפדוף, ובהם כל הלו"ז מסודר לפי במות, שכל אחד מהימים מופיע בצד אחר.

כמובן שרכשתי את שני האביזרים.

מלא דוכנים של חולצות ובגדים ברוח האירוע, דיסקים, תקליטים,ועוד ועוד.

אנשים הגיעו מכל העולם, שמעתי שם את כל השפות האפשריות.

התחברתי בין היתר עם כמה חברה שהגיעו משבדיה שחבר שלהם הוא הזמר הנורבגי יורן לנדה,  שהופיע עם 'הבן אנד הל'.

הרכב האוכלוסייה כלל את כל הגילאים והמינים.

פגשנו אפילו, בכניסה לשם, סלב ישראלי שלא אסגיר כאן את שמו.

כמובן שבגדול, היו יותר צעירים בבמת המטאל.

בפרוג היו בין היתר אלו שחברתי שוגי קראה להם בשעתו 'פליטי סבנטיז' (על כך יהיו-אולי-  עוד אזכורים בהמשך), אך להפתעתי היו שם גם לא מעט פליטי 80 ו-90 ,ו-2000 ומעלה, שאף הכירו היטב את כל החומר.

חלק מהקהל, הגיעו עם ילדיהם, לפעמים הקטנים, ופרסו להם שמיכה משפחתית על הדשא.

היו במות/הופעות בהן יכולת 'להתגנב' ולעמוד ממש קרוב לבמה, ואחרות שלא כל כך.

חשוב לי לציין כי ההתרשמויות שאביא כאן על הרכבים וכדו', הן אישיות שלי בלבד, וכמו כן נוצרו ברגעים ובנסיבות הספציפיים שהיו שם, וכך אשתדל להביא אותן.

יתכן שחלק מהן יעלו תמיהה אצל חלק מחבריי כאן, אבל זה מה שחשתי אז ובהחלט יתכן שבתנאים/נסיבות אחרים הייתי חש (אולי, קצת ) אחרת.

ה"מגרעה" הגדולה ביותר (ולדעתי היחידה) שהייתה שם, היא הצורך להחליט לאיזה מההופעות אתה הולך, ועל אילו מהן אתה מוותר, והאמינו לי זה לא היה פשוט.

ביום הראשון לפסטיבל, ניסיתי להיות 'אירופאי' ועשיתי לי (בערך) בחירות עם לו"ז מראש.

למזלי במות הפרוג והמטאל היו די קרובות, כך ששם היה קל יותר לעבור ביניהן.

לבמה המרכזית, המרוחקת יותר, עשיתי בחירות/ויתורים.

ביום השני, שהיה גדוש עוד יותר בדברים טובים, נשברתי ועברתי למוד ישראלי, זפזופ בין הבמות.

אל תשכחו שמדובר ביום הופעות בן 11 שעות נטו, יומיים ברציפות. (פתחו את הפארק וההופעות בערך ב-12 בצהריים ).

למעט הפסקות קצרות למנוחה ואוכל, עמדתי רוב הזמן מול הבמות השונות, לא עלה על דעתי שלא לעשות את זה, להיפך, הייתי מוכן ליום נוסף כזה.

שיא הדילמה היה במופעי סוף היום השני, בשעה שהיינו מול הבמה של מריליון, אליה עברתי אחרי חלק מההופעה של down  עם אנסלמו, ובשלב מסוים החלה ההופעה של  ELP . אני לא מאמין שעשיתי את זה, אבל וויתרתי על כ-- 15 דקות מ- elp   , כי היה לי קשה להתנתק ממריליון.

בדיעבד, אני (אולי/חלקית) קצת מתחרט על כך, למרות שיצא לי עדיין קצת יותר משעה ורבע מההופעה של-elp. אך מצד שני, המופע של מריליון היה אדיר ולקראת סופו הם ביצעו את הקטע 'נוורלנד', שלא הייתי סולח לעצמי אם הייתי מחמיץ אותו. במובן מסוים- 'דילמות של עשירים'.

הבמה המרכזית הייתה הגדולה מכולן ובדרך כלל התגודדו בה יותר אנשים (לטעמי האישי , למעט 3-4 הופעות, לא תמיד בצדק).

אבל כידוע כל העניין הזה של בחירות מהסוג הוא כל כך טריקי ואישי.

בשיחה אקראית שניהלתי עם איזה אנגלי שעמד לידי , כשעמדנו בהופעה של joe eliott's down n outz + ian hunter   ,ממנה הלכתי בשלב מסוים (על כך עוד בהמשך), כשסיפרתי לו מה הלו"ז המתוכנן שלי להופעות סוף היום השני , שהיה, ללכת ל down,  ,מאריליון, ואז להגיע בריצה לבמה המרכזית ל- elp  הוא אמר לי במנגינה של הומור אנגלי טיפוסי "אתה צריך לשנות את העדפותיך מייט".

ואמר ששלו הן קודם כל הנ"ל שעמדנו בה, אחר כך מריליון, דאון והאחרונים elp . מי אני שאתווכח עם אנגלים.

טוב, אחרי כל ההקדמה הארוכה הזו ניגש לעיקר.

אם אביא תמצית מסכמת של התרשמותי/תובנותיי מההרכבים/הופעות שהיו שם, בראשי פרקים, אנסח את זאת כך:

1.יצאתי עם 2-3 תגליות אישיות מצוינות של הרכבי פרוג ומספר דומה של הרכבי מטאל/כבד, כולם הרכבים צעירים, מה שעשה לי טוב.

2.יצאתי עם אכזבה ענקית מלהקה שהייתה אהבת נעוריי בשנים מסוימות.

3. הרכבים /אמנים שמשום מה השאירו אותי בין אדישות לבין תחושת פאסה מסוימת.(אציין שהיו יחסית מעט כאלו).

4. כאלו שהביאו דברים מאד מעניינים, אבל בשלב ההוא, בין היתר בשל אילוצי זמן והעדפות אחרות נאלצתי לצערי לטעום מהם רק חלקית ולעבור לבמות/מופעים אחרים.

5.והיו כמובן את אלו שהקפיצו את הרגש לגבהי אוורסט. בחלק מהם אף נזלו לי כמה נוזליות התרגשות אישיות מבעד למשקפי השמש העבותות שלי, כילד קטן, ללא שליטה.

ההופעות ששובצו כמרכזיות היו, בערך: elp , הבן אנד הל, זי זי טופ, אליהן הייתי מוסיף גם את מריליון.

אבל כאמור, זה כל כך בעייתי לתת הערכות מהסוג באירוע שבו כמעט כל להקה/אמן יכלו להרים מופע שלם, ממנו אני בטוח שיכולתי ליהנות.

ואין לי ספק שפעל שם גם אפקט הגודש (הכמות, והרצף ) שבו אתה בורר את אלו שנתנו לך באותו הרגע את הקיק החזק ביותר , ואם לא, אתה חותך לבמה הבאה.

----------------------------------------------------------------------

אנסה לפרט קצת על התרשמותי מהמופעים השונים .

ראשית אציין כי בחלק גדול מהמופעים הזכירו והביעו כבוד לדיו.

כמובן שהשיא לכך היה במופע של 'הבן אנד הל', שבו עלתה גם אלמנתו ואמרה מספר מילים.

באזור מסוים שם, היה גם אולם קולנוע, בו הקרינו ללא הפסקה סרטי רוק למיניהם, ובו היו גם צילומי טריביוט לדיו, עם יומן כזה להקדשות, גם אני רשמתי שם משהו משלי.

אתחיל בסעיף 2 לעיל, האכזבה.

יוריה היפ, אהובת נעוריי. מסקנה/המלצה : לא להתפתות לזרות המגיעות בלבוש מוסווה לאהובות נעורים .( ראה בין היתר 'ליטל מרמייד' של דיסני, שם לפחות היה בידיה הקול).

בעצם יוריה היפ היום , מההרכב המקורי, היא רק הגיטריסט מיק בוקס .

הם הגיעו בתכנון יפה , לבצע בהופעה הזו את כל האלבום הרביעי שלהם Demons and Wizards.

כבר ביוטיובים שלהם עם הזמר שהחליף את דיויד ביירון הענק ז"ל, לא התלהבתי, אבל אמרתי אולי הסאונד, המופע החי, יביא אותה באחרת.

אין טעם להרבות במילים, הלכתי משם לאחר שלושה שירים.

התגליות, סעיף 1:

הרכב פרוג צעיר יחסית bigelf עם זמר /קלידן (שתי יחידות קלידים במקביל) כריזמטי ובעל מראה מיוחד עם מוסיקה מעניינת, אהבתי מאד.

הרכב רוק אלטרנטיבי צעיר נוסף, עם סממני פרוג, the reasoning   , כוח נשי, שתי זמרות, האחת סולנית עם קול נהדר (שמה רחל כהן... הזכירה לי את אני הסלם, גרייס סליק ודומיהן ) , והשנייה , אדומת שיער, בקולות רקע, אליהם מצטרפים נגנים מעולים.

גם touchstone ,הרכב פרוג/מטאל בריטי, היו טובים.

שתי התגליות שאהבתי מהמטאל/רוק כבד:

ההרכב  lethargy. הרכב של צעירים, מאד, שאת צילומיהם אביא אולי כאן תוך כדי האמירה: כך צריך להיראות הרכב רוק!

3 גיטריסטים מעולים (אחד מהם בס), שכל אחד מהם שר, ובנוסף להם, מתופף.

הדרך בה הם הביאו את הדברים, השירה, התנועה על הבמה, המראה, השיער, העמידה, הנגינה, האנרגיות הלא מעובדות והטבעיות שזרמו מהם, מלהיב ברמות. כך צריך להיראות רוק.

עמדו לידי שני טינאייג'רס, שכששאלתי ,הם שרו לי בשני קולות את כל שמות חברי הלהקה...

כאן המקום לספר ,כי אפילו להפתעתי, בנוסף להופעות האחרות שדיברו אלי הכי, אחת הבמות בה קרו לי הדברים המרגשים ביותר, שהזיזו אצלי את כל הנימים הפנימיים והחיצוניים, הייתה במת ההאמר.

אבל בהחלט יתכן שזה היה חלק מההתרגשות מהמעמד ,שיצאה דווקא שם, מקום בו השירה האנרגטית, נגינת הגיטרה ,הבס והתופים חודרים לך לתוך העור (והבטן), גם אם לא נפתחת והתכוננת לכך.

דווקא החברה הצעירים האלו, עם האנרגיות הסוחפות, לפני ש"אולפו" , הרכבים שאת חלקם, על שיריהם, לא הכרתי קודם לכן, העבירו אלי את האנרגיות החזקות האלו.

אולי זה אומר משהו.

אולי הגיע הזמן לחילופי משמרות?

טוב, לא להגזים, תיכף אספר על כמה מה"זקנים", ואיך גם הם הביאו לי אותה בגדול.

אבל לפחות, ללא ספק, זה אומר שקיימת המשכיות . ראיתי אותה שם כאמור בעיקר בפרוג ובמטאל, הרכבים חדשים שהופיעו בבמת הרוק הקלאסי, דיברו אלי פחות.

להקות טובות נוספות במטאל היו: black spiders, Audrey Horne, ונדמה לי גם cathedral  , אבל היו שם עוד , כמו  clutch  ,  hammerfallו- high on fire  ,אין לי כוונה לעבור כאן על הכל ובחלק אף לא ביקרתי , או ביקרתי חלקית מאד.(מדובר ב- 36 הרכבים/אמנים שהיו שם!).

ואם אנחנו כבר באזור המטאל אתייחס גם לשני הרכבים ידועים יותר מהז'אנר.

אתחיל עם black label society  , שלא מעט אנשים מהקהל שם לבשו חולצות עם שמם, ההרכב של הגיטריסט זאק וויילד, לשעבר גיטריסט ההרכב של אוזי אוסבורן.

גיטריסט ענק שרצה להיות גם זמר, לא תמיד זה עובד, אך השואו שנתנו , ונגינת הגיטרה שלו, היו מעולים.

ראיתי גם חלק מההופעה של-  opeth, שהיו בארץ לא מזמן, בסדר ,הלהיבו אותי פחות מהאחרים.(שוב, הכל יחסי לשם).

 Down  של פיל אנסלמו , לשעבר סולן פנתרה האגדית, שסגרו את פסטיבל במת המטאל.

הבן אדם, שעוזי (לא אוסבורן, אלא שלנו) קרא לו קצת 'בהמתי' (זהו , נדבק עוזי לא יעזור, בטוח שהכוונת לצד החיובי של העניין, אך מסתבר שלא רק אתה חושב כך, וגם יגיע בהמשך סיפור נוסף המחזק את התיזה) אבל תנו לי בהמות כאלו כל יום.

הבן אדם נותן שואו ומחזיק קהל ובמה מהטובים ביותר. לא משעמם לשנייה. אגב, למרות היותו בן 42, נראה צעיר מאד.

כל מילה שנייה (בעצם ראשונה ) אצלו היא פאקן.

ריגש אותי מאד שבשיר מסוים, אותו הם כנראה מקדישים באופן קבוע לדיימבאג ז"ל ( גיטריסט פנתרה ז"ל, שנורה תוך כדי הופעה) , הוא אמר "השיר הזה מוקדש על ידינו בדרך כלל לדיימבאג" (כל הקהל "דיימבאג, דיימבאג" ) אבל היום נקדיש אותו גם לדיו (הקהל "דיו, דיו").

( נניח כרגע למורכבות היחסים שנוצרה בשעתו בין השניים, אנסלמו ודיימבאג, זמן קצר לפני הירצחו של השני).

טוב, עד כאן ,פחות או יותר, פרק המטאל.

----------------------------------------------------------

אעבור מכאן לאחד מרגעי השיא האישיים שלי, מופע הטריביוט של heaven n' hell לרוני ג'מס דיו.

ההופעה התקיימה בבמה המרכזית, ביום הראשון לפסטיבל, בערב, שעה ורבע.

במקרה הזה דאגתי להתגנב קרוב מאד לבמה.

בעצם עמדתי כ-4 מטרים בלבד מטוני איאומי וחבריו.

כמובטח, השתתפו עם ההרכב, במקום דיו ז"ל, 2 סולנים זמרים.  גלן יוז (לשעבר פרפל, סאבאת ועוד) וזמר המטאל הנורבגי יורן לנדה.

היה זה אחד המופעים המרגשים עבורי.

בהמשך לכך שאני מסכים עם הציטוט מדבריו של איאומי ,המופיע במסגרת אדומה בולטת בחוברת המהודרת שהוזכרה לעיל:      "you're never going to get another Ronnie James dio" .

היה זה חכם מצידם להביא שני סולנים במקומו.

השניים חילקו ביניהם את ביצוע השירים.  ללנדה קול לא רע, וגלן יוז , מלבד קולו, הוא איש שואו ומפעיל קהל נהדר, שר ונע על הבמה באופן מדהים עם תנועות של רוקיסט אמיתי, אהבתי אותו שם.

כמעט בכל שיר, או אזכור השם, הקהל "דיו, דיו".

רגע השיא היה בביצוע השיר 'הבן אנד הל', שיר הנושא מהאלבום בשם זה, כששני הסולנים עלו יחד לבמה, פעם שר אחד מהם ופעם השני, ובקטעים מסוימים, שניהם יחד, בהשתתפות ערה של הקהל.

ומי עלה פתאום על הבמה אאוט אוף נווור? לא יודע אם זה תוכנן או שהוא נדחף (לא רוצה לקרוא לו שוב בכינוי הנ"ל, אבל מה מוכיח יותר מזה שהוא קיבלו ב 'זכות'?) -    פיל אנסלמו.

עלה, דחף גם את לנדה וגם את יוז, לקח את המיקרופון, השתתף איתם בחלק מהשיר, טריבייט מילולית לדיו וירד.  קטע ענק, הקהל אהב. (ההופעה שלו עם דאון הייתה בכלל למחרת!).

הייתה שם כמובן הנגינה של איאומי שנתן כמה סולואים, מהם יכלו גם ללמוד משהו החברה הצעירים שכה שיבחתי קודם לכן.

הבן אדם, אחד מגיבורי הנעורים שלי, עמד ממש מולי וניגן.

התרגשתי מאד.

אבל גם גיזר באטלר, איזה בסיסט!, יש לי קטע וידאו שצילמתי שבו הוא מנגן על הבס ו'מעכבש' באצבעותיו על הבס באופן מדהים. אולי אציגו בהמשך למעוניינים.

כאמור, לקראת הסוף, עלתה לבמה אלמנתו של דיו ונשאה כמה מילים.

קיבלתי את שלי (תוך השלמה/הכנה מראש שלא יהיה שם דיו).

דברים שלא נתנו לי באותו הזמן את הקיק הנדרש ולפעמים גם קצת נראו לי בנאליים או משעממים.

ואני חוזר שוב, הייתה תחרות קשה עם הבמות האחרות ובהחלט יתכן שבסיטואציה אחרת הייתי חש שונה כלפיהם.

באכמן טרנר (שרידי ההרכב באכמן טרנר אוברדרייב מה-70- יו איינט סי נוטינג ייט וכו')- איכשהו נראה לי שאין להם כבר מה להביא/להוסיף. השירה כבר לא משהו ובכלל.

ג'ו אליוט (לשעבר סולן דף לפארד) וההרכב שלו- די בנאלי לטעמי. קצת הציל את המצב כשבסוף עלה יאן האנטר מ-מוט דה הופל, אבל גם לא בשמיים.(עזבתי את אליוט לאחר זמן קצר, ושבתי קצת להאנטר, כך נראה שם הזיפזופ, החלטות שצריך לקבל מהר, כמו בשדה הקרב...).

גארי מור (וכאן מכיר כמה שיכעסו עלי) - לא יודע, לא סיפק/העיר אותי די הצורך באותו הרגע, אף פעם לא היה זמר ענק, ללא ספק גיטריסט מעולה, אבל זה מה שחשתי אז.

כנ"ל עוד כמה הרכבים שהופיעו בבמת הרוק הקלאסי, כמו קויירבויס, יו אף או ועוד.

וגם, הרכבים כמו סקסון בבמת ההאמר.

הרכבים/אמנים שהיו טובים והשאירו בי עניין אבל איכשהו עברתי בשלב מסוים לבמות אחרות:

(למעט בונאמאסה, כל הלהלן הם בבמת הפרוג):

דוויזל זאפה- כנראה שאילולא היו אילוצים/העדפות אחרות, הייתי נשאר שם יותר, מעניין וטוב, לא מעט בזכות האמנים האחרים שאיתו.

סטיב האקט (אקס ג'נסיס) – היה כיף לשמוע אותו ונגינתו המורכבת והמעניינת, אך לצערי הייתי רק בחלק ונאלצתי כנ"ל.

מרטין טרנר ווישבון אש-  ביצעו את היצירה היפה 'ארגוס' , נהניתי מחלק ממנה.

אסיה- סופר גרופ עם שמות גדולים. לא הלכתי, שמעתי ממישהו שראה, לדבריו היה פופי מאד. אגב, גם שם היה אמור להיות קארל פאלמר, זה אומר שהופיע ערב לאחר ערב?

מאגנום- שמעתי רק קצת –היו בסדר.

טרנסאטלנטיק- עם מייק פורטנוי מדרים טיאטר ,לא יצא לי, קצת מצטער, הרכב סופר גרופ שנאמר לי שזאת הייתה ההופעה האחרונה שלו , שמעתי שהיה טוב. ברישומים שעשיתי לפני הנסיעה, לאחר צפייה חפיפית ביוטיוב, כתבתי עליהם "לא רע". (אבל מה לעשות כשמנגד היו הבן אנד הל וזי זי טופ?).

 בונאמאסה- לצערי ראיתי רק חלק קטן, ללא ספק מכשף את הגיטרה, שירה קצת פחות, מניח שאם לא היו האילוצים האחרים הייתי נשאר יותר, אבל באותו הרגע העדפתי אחרים (אולי , בין היתר, כי אמרתי לעצמי שאותו עוד יצא לי, ואחרים אולי לא).

שלשה הרכבים שעל אף שלא היו בראש הרשימה שלי בהכנות לשם (כמה שהכל יחסי ) נתנו מופע מעולה.

פוריינר – (במה ראשית ) אחלה הופעה מהנה עם כל הלהיטים וביצוע מצוין , חי ,מקפיץ ותוסס שלהם ,בהשתתפות ערה של הקהל , יופי , נהניתי מכל רגע. (על אף שהזמר המקורי כבר לא שם).

פוקוס- (במת הפרוג כמובן) ,ההולנדים , נתנו יופי של מופע, הנאה צרופה, טיס ואן ליר קשישא, הזמר, מנהיג  והקלידן, הביא את הקהל למיני אקסטזה כשביצע באופן מעולה וכולם שרו יחד איתו .

ארג'נט- (במת הפרוג)- היו טובים מאד.

בין ההופעות הטובות ביותר לטעמי, מלבד אלו שהזכרתי כבר למעלה, וכמובן בנוסף ל'הבן אנד הל' , היו אלו ששובצו כאירועים המרכזיים שסגרו את הערב הראשון והשני בבמה המרכזית , והערב השני בפרוג .

היו אלה זי זי טופ בערב הראשון, מאריליון בערב השני בפרוג, ואולי שיא השיאים היו אמרסון לייק ופאלמר בסיום הפסטיבל כולו.

זי זי טופ- איזה יופי של הופעה, אחת הטובות.

בתי, שהייתה אתי בחלק מהמופעים, אמרה שאחרי כל כך הרבה אנגלים 'מתוחכמים' במהלך היום, קיבלנו משב רוח מרענן בקריצה הטקסנית שהם הביאו עם הסאוטרן בוגי/רוק/בלוז, המלווה פה ושם בהומור חכם .

בילי גיבונס, הוא גיטריסט ענק לטעמי , עם סאונד מאד מיוחד שהוא מוציא מהגיטרה, ואני גם אוהב את השירה שלו.

בשלב מסוים העלו איזו ילדה קטנה לבמה וגיבונס נתן לה "לנגן" בגיטרה שלו.

לא זזתי מהמקום ונהניתי מכל רגע.

קטע שריגש אותי היה כשהם ביצעו את  hey joe , ואז הוקרנה על המסך הענק במרכז (היו גם מסכים בצדדים) תמונה של ג'ימי הנדריקס וגיבונס אמר, " אני רוצה להביע תודה לאיש שלימד אותנו את כל זה" .

מאריליון- הופעה אדירה, על אף שהסולן שלהם מתחילת הדרך (פיש) כבר לא שם, הסולן שאיתם בערך מסוף ה-80, סטיב הוגרט ( שהוא גם קלידן, גיטריסט ועוד), מעולה בקולו, בנוכחות הבימתית שלו ובדרך שהוא מעביר את השירים אל הקהל. בלהקה שני קלידנים (כשהוגרט בקלידים) ויצאו משם צלילים מהשמיים.(מנייאקים, לא יכולתי לעזוב , דפקו לי רבע שעה מ-elp).

אמרסון לייק ופאלמר- ללא ספק רגע השיא של הפסטיבל, למרות שאודה כי לא ציפיתי שיהיה כזה.

כאמור, הגעתי באיחור של כרבע שעה (פאק, זה כנראה היה איחוד חד פעמי וההופעה האחרונה שלהם).

בטמטומי אמרתי לעצמי שם, מה כבר האמרסונים יכולים להביא?

טעיתי בענק!

איך שהגענו התחיל השיר from the beginning  האהוב עלי מאד.

ואחרי זה רצף של כל הפגזים שלהם, 'לאקי מן' ,על קטעי המוג הנפלאים שבאמצע, בשני הנ"ל, קטעים מ- tarkus  ,trilogy, brain salad surgery תמונות בתערוכה ועוד ועוד. כשגם הקהל מצטרף בשירה.

פתאום קלטתי שם שכל השנים שמעתי את האלבומים שלהם באיכות נחותה מהפוטנציאל שלהם.

בין היתר כי ידוע שלהוציא סאונד אמיתי של אורגן, בעיקר בנמוכים שלו, לא עומד בזה כמעט שום רמקול ביתי.

ושם, היו כמובן טונות של וואטים ורמקולים.

איזו איכות , אפקט הסאונד והעברת הרגש שהגיעו פתאום מהקלידים שלו, והיו לו כמה סטים כאלו של קלידים.

כנראה האמונד , ואחד מהסינטים, נראה ש-מוג, פסנתר, ואולי עוד, עליהם הוא ניגן, כמו תמיד, בו זמנית במקביל.

יצאו שם צלילים של תזמורת שלמה שהרעידה את כל האזור והגוף, בצד החיובי והמרגש כמובן.

אולי קצת קלישאה מצידי, אבל אחת התובנות שהתחזקה אצלי שם היא שעל אף היותו של גרג לייק זמר, כותב ובסיסט גדול, וקארל פאלמר (שעל מערכת התופים שלו רשום שמו, ולא –elp ...) מתופף ענק, הרי שללא קית אמרסון, זה לא  elp.(קלישאה, כי אפשר אולי להגיד את זה על הרכבים נוספים , אבל בכל זאת).

הוא לב ההרכב והסאונד המרכזי מגיע ללא ספק ממנו.

בשעתו נתנו אותו חברים כאן כדוגמה לתואר, נדמה לי self indulgent . ללא ספק הוא כזה, אבל איזה גאון, נגן, ומוסיקאי ענק! איזה בזבוז שהחברה האלו כבר לא יחד!

הדברים שהוא הוציא שם הרטיטו אותי ברמות גבוהות.

סיום המופע שלהם היה סיום הסיומים.

זה התחיל לקראת סוף הקטע האחרון שלהם (אחרי שירדו כמובן לפני כן ונקראו בחזרה על ידי הקהל שהיה מוטרף) כשהם עברו באופן פתאומי לסולו תופים של פאלמר.

אמרתי לעצמי, אוי, סולו תופים, בהרבה מקרים משעמם.

הוא התחיל, כמו כולם.  אט אט זה התחיל להתפתח, מה אגיד לכם, אני בחיים לא ראיתי דבר כזה.

בשלב מסוים התחלתי לצלם וידאו, מה שהסתבר בהמשך כדבר הכי חכם שעשיתי שם.

הבן אדם הוציא מהתופים צלילים שלא חשבתי שאפשר להוציא, כל הזמן גיוון, עבר ממערכת הקשות אחת לשנייה, פתאום שכחת שזה בכלל תיפוף, בשל מגוון הצלילים שהוציא, שנייה אחת לא הייתה משעממת.

בשלב מסוים הוא קם ותופף רק בידיו, לאחר מכן התיישב והחל להוציא את כל הסאונד רק ברגליים, הרים את ידיו למעלה, ולאחר מכן , תוך המשך תיפוף, פשט את הטישרט שלו, החל למחוא בידיו במקביל לתיפוף, השתמש בגונג ועוד. לרגע לא הרגשת שיש איזו עצירה או איבוד עניין (הקהל יוצא מגדרו). מהירות מטורפת, על כל הסט הענק שהיה לו שם, כל זה במשך דקות ארוכות.

זה עלול להישמע כווירטואוזיות לשמה, אך אומר לכם לא! תיפוף מעניין, מגוון מאד ומרגש, לאורך כל הדרך.

הייתי בטוח שזה רגע השיא שם. אמרתי לעצמי, אוקי, תיפוף מארץ התיפופים שלאחריו חוזרים בדרך כלל לנורמאל וממשיכם את השיר רגיל, עד לסיומו.

אך לא!

אט אט אמרסון החל לקחת את הסאונד אליו.

ואז החלה ההשתוללות !

אמרסון החל להוציא צלילים מטורפים, מכלי המקלדת השונים, שהרעידו את המקום, בשלב מסוים החל להטות ולסובב את ההאמונד, תוך כדי נגינת אלתורים וואריאציות על התימה של הקטע ,כל זה כשמסביב מתפוצצים זיקוקים על הבמה, וברקע הוא מקבל תמיכה נהדרת של גרג וקארל.

ואז הוא הוציא איזה מברגים, נכון יותר נראה כסכינים גדולות, החל לתקוע אותם, תוך כדי נגינה, שקיבלה את העיוות שלה בהתאם, לתוך קלידי ההאמונד ולשבור אותם (ריחמתי על ההאמונד) ותוך שהוא ממשיך לנגן, סובב אותו לכל הכיוונים, הטה אותו, ובשלב מסוים הפך, הפיל וזרק אותו בפראות על הרצפה, סטייל סיום מופעי ה"מי" והנדריקס.

כאילו והם אומרים, זאת ההופעה האחרונה שלנו שתיראו , קבלו את כל מה שהיה לנו לתת, לרבות פרידה מהציוד.

חזר להתפרע על הסינטי, עוד ועוד זיקוקים על הבמה, ואז הכל נגמר בבום אחד גדול של פיצוצים. (יש לי את הכל בוידאו, כאמור, לצערי, קצת לאחר שפאלמר התחיל  בקטע הסולו).

נשארתי לכמה דקות עם פה פעור וללא יכולת לזוז משם.

הקהל השתולל, ניסה להשיב אותם לבמה ולא הרפה זמן די רב, אבל אמרתי לעצמי שאין סיכוי, כל דבר שיביאו לאחר מכן, יהיה רק נחות מהנ"ל.

הסיכום האישי שלי לפסטיבל:  חוויה שכנראה לא אשכח עד סוף ימי חיי.

הערות וקוריוזים בשולי הדברים

מה שקצת חרה לי שלא היה שם כל זכר למוסיקה שחורה, הכל על טהרת הלבנים. הם שלחו לנו משהו לפידבק להפקת לקחים לשנה הבאה, אולי אכתוב משהו על זה.

אגב, לדבריהם, הפסטיבל הפך להיות אירוע שנתי קבוע והם מוכרים כבר, במכירה מוקדמת, כרטיסים לשנה הבאה.

קניתי לעצמי כמה טי שרטס ברוח המקום (אחת קיבלנו מהמארגנים). נעזרתי בין היתר בבתי שעל חלק מהם המליצה, ועל חלק אחר אמרה שאני עלול להיראות בהם , מצטט :  "איך קראה לזה החברה שלך מהפורום, פליטי סבנטיז?"

למרות שהבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת, הבאתי אתי משם כמה סי די, די וי די, ספרים (למותר לציין, הכל קשור למוסיקה) ,וגם מספר וויינילס...

קינחנו בערב האחרון בלונדון במחזמר "שיער".  יש איזו סצנה בה כולם מתפשטים לגמרי על הבמה, ובסוף ההופעה, בשיר האחרון, הם מזמינים את כל הקהל לעלות לבמה לשיר/לרקוד איתם. היה טוב.

_{====================}

להתראות בפסטיבל הבא...