כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    אסתר האדומה

    139 תגובות   יום רביעי, 4/8/10, 20:32

    אסתר האדומה - סיפור קצר מאת אחאב בקר

     

    שעת ערב מוקדמת. לאור פנסי הרחוב. גלשה המכונית בנסיעה איטית, לתוך הרחוב השקט.

    "הנה, בית מספר 13, היא גרה בקומה ג' " אמר הבן.

    "תזכיר לי מה שם המשפחה?"  שאל האב תוך כדי החניית המכונית.

    "לא זוכר. נחפש על תיבות הדואר. קודם ניסיתי להתקשר. אבל היא לא עונה".

    בכניסה לבניין הבחינו במודעת אבל.

     

    "אסתר דנילוביץ - אימנו, וסבתנו הלכה לעולמה.

    הלוויה התקיימה ביום א' 16 במאי 2010

    יושבים שבעה בביתה – המשפחה והחברים".

     

    "אלון, אתה מאמין בגורל?" שאל האב.

    "אבא, אני בשוק. אין לי מילים".

    חזרו למכונית החונה ונשענו על מכסה המנוע החם.

    "עברה בדיוק שנה" ציין האב.

    "כן. אני זוכר הכל"

     

    ======

     

     

    "תוכל לחבר את הטלויזייה בחדר 705? "

    "אני כבר מגיע לסדר לכם טלויזייה". ענה איש הטלוויזיות במרכז הרפואי תל השומר. אמר ונעלם כלא היה. נשאר רק צליל תפוס בטלפון.

    שמונה  וחצי בערב. הרופאים והצוות הלכו הביתה. שקט במסדרונות והאור מתעמעם במחלקות האשפוז הפנימיות. התורנים מתכוננים  ללילה.

    בעוד כמה דקות מתחיל משחק הכדורגל. ברצלונה משחקת נגד צ'לסי, בחצי גמר האלופות, ואין איך לראות.

    "אני הולך לחפש טלוויזיה פועלת, חכה פה במיטה". החליט האב ונפרד מבנו.

    הטלוויזיה נמצאה  במסדרון המקביל למחלקה הפנימית. אמנם קטנה וישנה,  אבל פועלת ואפשר לראות בה את המשחק.

    "חמוד, חכה פה כמה דקות. אני קופץ להביא גרעינים ושתייה, אתה רוצה משהו לאכול?"

    "תביא לי המבורגר. תבדוק אם יש להם קטשופ חריף או חרדל".

    עם שריקת הפתיחה התיישבו מול הטלויזייה, על ספות ההמתנה החומות.

    "איך אתה מרגיש?"

    "בסדר, רק המחט של האינפוזיה קצת מציקה. עייף".

    "במשחק הקודם, נגמר 0:0 צ'לסי שיחקו מגעיל, מעניין איך הם ישחקו בלונדון".

    "וואוו, איזה גול לצ'לסי!  למשקוף ופנימה! ראית מי תקע? "

    "מייקל אסיין, עכשיו צ'לסי תצופף את המשחק כמו שהיא אוהבת, להגן על היתרון".

    "מה אתם עושים פה?" כעסה אחות גבוהה וממושקפת.

    הבחינה בהם כשיצאה לגינה הפנימית  לעשן סיגריה .

    "רואים את המשחק". ענה האב.

    "תעופו למחלקה! מה זה צריך להיות? אם לא אכפת לך ילד, אתה אחרי אבלציה, חיטטו לך בלב ואתה פה למעקב. אתם לא זזים מהחדר בלי אישור, ברור?"

    "כן האחות המפקדת. רק רצינו לראות את המשחק. מתקין הטלוויזיות ברח , ויש לנו לילה להעביר פה, המשחק כבר התחיל".

    "פה אתם לא נשארים. מהר פנימה, מה אתם ילדים קטנים?

    איזה חוסר אחריות".

    "אוף אכלנו אותה, לא נראה את המשחק". הפטיר הבן.

    בשולחן הקבלה של המחלקה, ישבה אחות חייכנית ושמנמונת, שהבחינה באכזבה.

    "תנסו בחדר 720 , יש שם זקנה משוגעת שרואה את המשחק, אולי היא רוצה חברה". ייעצה.

    בחדר 720 היו שלוש מיטות. באמצעית שכבה על גבה אישה קשישה לבנת שיער. צינורות וחוטים השתרבבו מתחת לסדין המכסה אותה.

    "שלום לך, נתקענו בלי טלויזייה. האחות אמרה לנו שאת רואה את המשחק".

    "טוב שבאתם, הבת שלי הלכה והתחיל לשעמם לי, אני לבד פה בחדר" חייכה ממיטתה.

    "תודה לך, אנחנו רק יושבים בשקט, לא נפריע".

    "זה בסדר, אתם יכולים לקחת את האזניות. גם ככה השדרנים מדברים רק שטויות. יש גם גרעינים ובוטנים מלוחים. לי אסור, אבל תתכבדו".

    "אוהבת כדורגל?"

    "אני רואה רק את ליגת האלופות ומשחקים של הנבחרות.

    הליגה הישראלית זה גועייל נייפש".

    "מכירה את הקבוצות והשחקנים? שאל הבן.

    "גם את המחליפים וגם את השופטים, אוהבת כדורגל, תראה, צ'לסי משחקים מגעיל. הם מנטרלים את ליונל מסי לגמרי".

    "נו טוב, זה חלק מהמשחק לא?".

    "לא בשביל זה שילמתי, אני רוצה לראות גולים. לדעתי צ'לסי עשו לאברם גרנט עוול".

    "כן, אבל הוא לא מסכן, תראי שעוד יחזור לליגה האנגלית, רוצה לשתות?"

    "רוצה מאד, אבל אסור לי אלכוהול. מאז שאני זוכרת את עצמי, משוגעת לכדורגל. כשנבחרת רוסיה הגיעה לארץ עמדתי בקהל באצטדיון ברמת גן. הייתי בחודש התשיעי והאנשים מסביב פינו לי מקום והביאו לי מים. במחצית לא יכלתי לעמוד יותר אז פינו אותי לבית חולים ללדת. עוד הספקתי לשמוע ברדיו את נחמיה בן אברהם, משדר איך נחום סטלמך השווה את התוצאות לאחת אחת".

    "תטעמי, מיץ תפוזים נקי, בלי חמרים משמרים".

    " אינגל'ה? איך קוראים לך? "

    "אלון".

    "שמי אסתר. מה אתה עושה פה בגיל כזה? זו מחלקה של בני שבעים פלוס, בן כמה אתה?".

    "שש עשרה".

    "מאין אתה בארץ?"

    "מרישון".

    "גם אני רישונית, איזו קבוצה אתה אוהד?"

    "הפועל, מנוי בשער חמש".

    "איזה אינגל'ה, גם אני אדומה, עוד מפעם". ניצוץ נדלק בעיניה.

    "באמת? הלכת למשחקים?".

    "תראה איזה שופט דמיקולו. היה פנדל ברור. מזל גדול לברצלונה".

    "אם לא היינו מפסידים לחיפה במשחק האחרון, אולי היינו לוקחים אליפות. נסעתי עד לחיפה, למשחק העונה בקריית אליעזר. אוף, כמה רציתי לנצח".

    "על מה אתה מדבר אינגל'ה, ראית את המשחק? חיפה עשו לנו בית ספר. ככה לא לוקחים אליפות".

    "כל הכבוד לך, בגילך , מתעניינת בשטויות של הכדורגל, ושל האוהדים" חייך האב.

    "אני רק בת שמונים ואחת. ויש דברים שלא משתנים עם הגיל".

    "שרקו למחצית. מה את אומרת?".

    "חרא של משחק. ביום חמישי הלכתי לקופת חולים, הרגשתי לא טוב".

    "לכי הבייתה, תשתי הרבה מים וזה יעבור" אמר לי הרופא.

    "יש לי צרבת, אמרתי לו. כל הרופאים יודעים שצרבת היא סימן מקדים להתקפת לב. אבל הוא התעקש –  "גברת הלוואי עלי ככה, בגילך".

    נו, ראיתם איזה אידיוט ?  במוצאי שבת הרגשתי כבר מאד לא טוב אז הביאו אותי לפה עם ניידת טיפול נמרץ. אוי ווי, כמה תרופות שהם דחפו לי. הלב שלי די משומש, ולא במצב טוב. בגילי כבר לא מנתחים. ארבעה צנתורים עברתי".

    "כמה ילדים יש לך?". שאל האב.

    "בת אחת, הלכה מפה לפני שעה. היה גם בן. טייס במטוס ריסוס.  הלך לפני 25 שנה, בתאונת מטוס".

    "אסתר? הלכת למשחקים של פעם?" שאל אלון.

    "כל שבת. הייתי בגוש המעודד של שער שבע. היינו מעודדים ושרים ולפעמים גם הולכים מכות, בעיקר עם אוהדי מכבי. פעם, ראיתי שחקנים נותנים את הנשמה על המגרש, לא כמו היום. רק כסף מעניין אותם. בגלל זה הפסקתי לראות כדורגל ישראלי".

    "גם אנחנו לא מפסיקים לשיר כל המשחק". התלהב אלון.

    "איזה שטויות אתם שרים. אני לא יכולה לשמוע אתכם. כמה קללות. לקרוא לקבוצה השנייה נאצים? זה כבר מוגזם. האימא שלי, זרקה אותי למוות מרכבת שנוסעת בדרך למחנות".

    "מה? בת כמה היית?" שאל האב.

    "הסתכלה עלי ואמרה. הנאצים לא ישימו עלייך יד בחיים". שמה עלי את הצעיף האדום ודחפה אותי מהרכבת.

    אתה מבין אינגל'ה, היא בחרה שאמות. בת שתים עשרה הייתי. נפלתי לערימה של שלג עם כותונת דקה ועם צעיף אדום. שונאת את מכבי לעולמים, מצידי שיישרפו. אבל לא בסדר לקרוא להם נאצים. תראו מה הולך פה.  שלושים  שקל שילמתי בשביל המשחק המחורבן הזה. אין גולים, ליונל מסי נעלם והשופט עיוור".

    "תיכף נגמר המשחק, נראה לי שברצלונה עפה". נאנח אלון.

    "שייגמר כבר, גם כן משחק. רגע.....גווווולללל!!!!  אינייסטה תקע אותו, סופסוף. מגיע לברצלונה לעלות לגמר. אתה רואה אינגל'ה, לפעמים יש צדק בכדורגל".

    "בכדורגל אין צדק ואין מגיע, כמו בחיים. מקווים, חולמים, מתאמצים, מעודדים, משחקים תשעים דקות ובסוף הגרמנים מנצחים". תרם  האב אימרה שחוקה.

    "אבל אני ניצחתי את הגרמנים. אני ביחד עם הצעיף האדום. שהיה צמוד אלי לכל אורך המלחמה ובדרך לארץ".

    "הצעיף האדום?" שאל אלון.

    "פה בשקית, תסתכל".  שלפה שקית לבנה מתחת לשמיכה  ובתוכה, צעיף צמר ארוך בצבע אדום דהוי .

    "הצעיף הזה הולך איתך מאז?"

    "כל פעם שיש אירוע מיוחד, מלחמה, משחק חשוב או סכנה, אני מחזיקה אותו קרוב אלי".

    "למה את לא מביאה אותו לכל המשחקים" שאל אלון.

    "המשחק האחרון שהייתי בו היה ב- שבעה עשר במאי בשנת אלפיים ברמת גן".

    "גמר הגביע, עונת הדאבל ההיסטורית" לחש אלון.

    "כן אינגל'ה, היה שמח. מאז אין לי כוח וחשק להגיע למשחקים".

    "ומאז לא לקחנו אליפות". ציין אלון.

    צלצול הטלפון הסלולארי של האב, קטע את השיחה.

    "איפה אתם? לאן נעלמתם? חצי בית חולים מחפש אחריכם". זעמה אחות הלילה בטלפון.

    "מה לא אמרו לך שאנחנו רואים את המשחק אצל אסתר בחדר 720?".

    "מהר לחדר, ובלי חכמות, יש לנו מספיק מה לעשות גם בלי לחפש אתכם".

    "לילה טוב, תודה לך, נתראה מחר". נפרדו ממנה האב ובנו.

    "לילה טוב אינגל'ה".

    למחרת ליל האשפוז  לפני השחרור, נכנסו לחדר 720 כדי  לומר לה שלום ולהיפרד.

    על מיטתה הריקה נשאר הצעיף האדום מגולגל וארוז בשקית ניילון לבנה חצי שקופה.

    "איפה אסתר?"  שאלו בדלפק המחלקה הפנימית.

    "עברה לקרדיולוגיה".  ענתה אחות חדשה.

    "איפה אסתר? מה קרה איתה ?" שאלו את האחות החייכנית במחלקת הקרדיולוגיה.

    "שוחררה הביתה, הכל בסדר. אתם קשורים אליה?"

    "זה הצעיף שלה, השאירה בחדר, את יכולה להתקשר אליה?".

    "רותי?  הבת של אסתר דנילוביץ ? מדברים מהמחלקה בתל השומר, הצעיף של אימא שלך, שכחתם בחדר".

    "לא לדאוג היא תגיע לקחת אותו." חייכה האחות.

    ==

     

    "אל תשאל  את מי פגשתי היום?" צהל אלון.

    "את מי? " שאל האב.

    "הזקנה המטורללת מהבית חולים. זוכר?".

    "איך אפשר לשכוח, היא עוד בחיים? עברה כמעט שנה, בגילה זה לא מובן מאליו"

    "ישבה על ספסל בגן הציבורי, וצעקה.

     "אינגל'ה אדום, בוא ! בוא הנה! מסתבר שהיא גרה לא רחוק מפה. זכרה אותי מאז". סיפר אלון.

    "דיברתם?".

    "בטח שדיברנו, גם זקנה , גם משוגעת וגם אוהדת הפועל. איך הצחיקה את החברים שלי. תגיד ? היה פעם שחקן כזה גדעון טיש? היא הייתה מאוהבת בו".

    "יפה, תביא אותה לשער חמש, שתרקוד עם המשוגעים האדומים". צחק האב.

    "דוקא הייתה רוצה. אבל הלב שלה לא יעמוד בזה. אומרת שהסוף שלה קרוב. כבר אין מה לצנתר יותר".

    "אבא".

    "מה".

    "אני נוסע לקריית אליעזר למשחק נגד מכבי חיפה".

    "אתה לא!".

    "אני כן!".

    "אתה עם המחלה האדומה הזאת. למה לא?  למחרת, יש לך בחינת מגן. חוץ מזה בשביל מה לך? עוד הפעם חיפה ינצחו. שוב פעם תחזרו עם הזנב בין הרגליים, מה אתה מאזוכיסט?"

    "לא אכפת לי, העיקר להיות שם. אוהדי הפועל תל אביב רגילים להפסיד. אבל אם ננצח? לא אסלח לעצמי על הפספוס".

    "אין מצב". חתך האב.

    "אני לוקח לשם את הצעיף האדום של אסתר".

    "מה !"

    "היא ביקשה ממני, לקחת אותו למשחקים האחרונים של העונה. גם לירושלים".

    "אתה רציני?, היא נתנה לך את הצעיף האדום?".

    "בשבע בערב אני הולך אליה הביתה, לקחת"

    "שטויות כל האמונות התפלות האלו, אתה באמת מאמין בזה?"

    "מה כבר יכול להיות? אם לא יועיל, בטח לא יזיק". חייך אלון.

    "אסתר האדומה, מצאה לנכון לתת לך צעיף ששרד איתה כל כך הרבה שנים וחוויות. בשביל שאתה תהיה איתו במשחק כדורגל ?  יאללה סע" סיכם האב.

     ===

     

    דלת דירתה של אסתר פתוחה. מודעת אבל נוספת מודבקת עליה.

    נוקשים בנימוס בדלת, למרות שהיא  פתוחה.

    אישה גבוהה בהירת שיער בגיל העמידה קמה אליהם והתקרבה לדלת.

    שלום, אתם בטח לא מכירים אותנו. לפני שנה בילינו לילה עם אסתר בבית החולים תל השומר."  אמר האב.

    "אני אלון. לא הכרתי כמעט את אסתר, אבל באתי להחזיר לכם את הצעיף האדום. הוא שייך לה".

    "אלון האדום? בואו תיכנסו, יופי שבאתם. שבו אני מכינה קפה" חייכה אליהם.

    "אימא הייתה אישה מדהימה. רק בקטע של הכדורגל, די מטורללת. אלון , אתה אולי יכול להבין". סיפרה.

    "כמה דקות אחרי שהמשחק האחרון נגמר, צלצלה אלי. "יש דאבל אדום" צרחה דרך הטלפון.

    "את יכולה לבוא? יש לי צרבת מרוב התרגשות" ביקשה.

    "עד שהגעתי, ועד שהזעקתי אמבולנס, ועד שהוא בא ולקח אותה לבית החולים, נפטרה. החיוך המאושר לא נמחק לה מהפנים, גם אחרי המוות ".

    "אישה מופלאה" אמר אלון.

    "את הצעיף האדום תשאיר אצלך. אם אני מכירה אותה, זה מה שהייתה רוצה, אסתר האדומה".

    דרג את התוכן:

      תגובות (139)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/4/14 22:34:
      איזה יופי של סיפור. כל כך מרגש ומעלה דמעות. איזה מזל שהיום הפועל תל אביב ניצחו ובגדול!!
        17/1/12 17:02:
      בחרתי באקראי לפי השם וקראתי ונדהמתי מצוין והזקנה הזאת מזכירה לי אותי בענין הכדורגל אבל יש בזה הרבה הרבה מעבר.תודה{דרך אגב יום רביעי סופרקלסיקו .מה? שאני אהנה לבד מה פתאום.}
      וואו. סיפור מרגש למדי!
        30/5/11 23:31:
      בהחלט מצאתי עניין,סיפור נהדר ומרגש.
        1/10/10 13:40:
      אחאב,
      הסיפור מרגש, וכתוב נהדר.
      ואוו, עכשיו אני הולך לקרוא אותך כל הוויקאנד.
      ד"ש מסידני
        1/10/10 13:40:
      אחאב,
      הסיפור מרגש, וכתוב נהדר.
      ואוו, עכשיו אני הולך לקרוא אותך כל הוויקאנד.
      ד"ש מסידני
        1/10/10 13:40:
      אחאב,
      הסיפור מרגש, וכתוב נהדר.
      ואוו, עכשיו אני הולך לקרוא אותך כל הוויקאנד.
      ד"ש מסידני
        1/10/10 13:40:
      אחאב,
      הסיפור מרגש, וכתוב נהדר.
      ואוו, עכשיו אני הולך לקרוא אותך כל הוויקאנד.
      ד"ש מסידני
        1/10/10 13:40:
      אחאב,
      הסיפור מרגש, וכתוב נהדר.
      ואוו, עכשיו אני הולך לקרוא אותך כל הוויקאנד.
      ד"ש מסידני
        1/10/10 13:40:
      אחאב,
      הסיפור מרגש, וכתוב נהדר.
      ואוו, עכשיו אני הולך לקרוא אותך כל הוויקאנד.
      ד"ש מסידני
        1/10/10 13:40:
      אחאב,
      הסיפור מרגש, וכתוב נהדר.
      ואוו, עכשיו אני הולך לקרוא אותך כל הוויקאנד.
      ד"ש מסידני
        28/9/10 19:34:
      לא קל להביא אותי לדמעות. כל כך ריגשת אותי.
      פעם, לפני שנים רבות, ישבתי בכסא מבקרים בחדר מיון. לידינו שכבה אישה כבת שמונים וקראה.."אמא, אמא".
      הכתיבה שלך מרתקת. המילים שלך שזורות בעדינות וביופי של לב אוהב.
        14/9/10 19:21:
      סבתא לב אדום.....אין קשר לסיפור...הכתבה מהיום אבל משעשע
      http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3953887,00.html
        7/9/10 17:00:
      איזה יופי.
      סיפור מקסים ומרתק
        31/8/10 11:59:
      מרגש מאוד, כתיבתך סוחפת , כמה אהבת אדם בה.
      רוני
        26/8/10 20:52:
      אחאב, איזה יופי של סיפור, אמנם מספר על "משוגעים אדומים" אבל מלא אהבת אדם
      תודה אחאב
      לאה
        26/8/10 20:34:

      פשוט יפה. נוגע ומרגש. בראבו.

        26/8/10 05:09:

      שנה טובה ומבורכת,

      תמונה עם מנגינה מאוד נחשקת.

      להתראות בשנה הבאה,

      ממני הגולשת העלומה.

       

       

      http://cafe.themarker.com/image/1732387/

      http://cafe.themarker.com/music/1188796/

        25/8/10 13:25:
      אהבתי את הסיפור.. מרגש וכואב..
      לא שמעתי על כאלה זקנות שאוהבות כדורגל..היא היתה מיוחדת בעיניי עם נפש צעירה והצעיף האדום סימל כל כך הרבה דברים בעיניי גם הישרדות וגם את הפועל ומזל ..
      הסוף כואב.
      תודה לך אחאב, נהניתי כרגיל מסיפוריך ,
      אני מתגנבת מדי פעם וקוראת אותך.
        24/8/10 17:53:
      אמרו כבר כמעט הכל...
      הגעתי אחרי:)
      בקיצור,
      אהבתי
      *
        24/8/10 08:49:
      מרגש

      אהבתי ...כדורל ...שנראה תמיד בעיניי
      חסר אור
      מקבל כאן אצלך
      את כל הגוונים

      תודה רבה לך
      שנה מלאה חיים יפים לך
        23/8/10 08:24:
      מצמרר.מרגש, סוחף.בדרבי האחרון הפועל נגד מכבי חיפה בקריית אליעזר הייתי, חוויה ראשונה שלי במשחק כזה, אחת החוויות הגדולות ביותר...
        18/8/10 09:32:

      היי אחאב, סיפורך (הייתי אומרת כרגיל) מרגש, וכמו תמיד נוגע בתכנים מאוד אנושיים.

        15/8/10 21:57:
      מרגש ונפלא
      למה ארוך?
      מרגש ויפה
        14/8/10 08:52:

      מפגש קארמטי מרגש.

      לבטח יש לו משמעות בחייכם.

      כתוב מרתק .

      ולמרות שאיני נמנית אם אוהדי כדורגל, אהבתי כל הניואנסים .

      :))

        14/8/10 07:14:
      יהי זכרה ברוך

      אסתר
      מקסים.
        10/8/10 15:36:
      אסתר האדומה-מקסים,
        10/8/10 14:20:
      תודה...בדיוק הייתי צריכה משהו מרגש ברגע זה...
      וסיפקת זאת בהצלחה רבה ובכשרון...
      סאלינה
        10/8/10 08:55:

      סיפור קצר מרגש ונפלא.

       

      אתה כותב יפה.

      הקריאה פשוט קולחת,

      מצליח להעביר את הסיפור בדרך 'פעילה',

      הדיאלוגים בין הדמויות פשוט זורם,

      הרגשתי כאילו והייתי לידם.

       

      כל הכבוד.

        10/8/10 07:03:

      פוסט משובח.

       

      כתוב בצורה נהדרת...

       

      כמו תמיד נהנתי.

       

        9/8/10 18:35:
      אסתר המלכה. אי אפשר שלא לחבב אותה.
        8/8/10 23:58:
      נגעת לי בלב.
      ממש.
      חיבוק ענק וכוכב
      מתובלת
        8/8/10 22:48:

      בן אדם,

      פעם, עם כל סיפור חדש שהיית מוציא, 

      היית מפתיע אותי בכל פעם מחדש.

      והיום, כשהתרגלתי כבר ליכולתך המופלאה לספר סיפורים,

      אני פשוט קורא ונהנה.

      תענוג.

        8/8/10 21:18:

      סיפור מרגש

      תודה חברי היקר

      * כוכב אהבה ממני

      שבוע ניפלא

      חיה

        8/8/10 14:58:
      סיפור יפה ורגיש
      עם חוט אדום המקשר בין העבר להוו ולעתיד
      מארג יפה נתת פה.
        8/8/10 14:53:
      מקסיםםםם על אמת! *
        8/8/10 14:21:
      ***
        8/8/10 11:05:

      אחאב ידידי,
      כהרגלך, מרתק, קולח וסוחף.
      מצאה חן בעיניי הסימבוליקה של הצעיף האדום, אשר מסמל הישרדות, מזל והמשכיות כמו גם נעורים, אתגר, תחרותיות, ספורטיביות ורוח שובבות. והסמל הזה הועבר בחוכמה לדור הצעיר.

      קראתי בנשימה אחת ונסחפתי. אפילו למדתי כמה ביטויי כדורגל למרות שאני ממש לא בעניין...
      תענוג לקרוא אותך ותמיד מהנה.
      תודה,
      ג'אן

        7/8/10 23:24:
      כייף לקרוא אותך.
      אתה סוחף ומרתק.
      גמעתי את סיפורך ללא הפסקה.
      **********
        7/8/10 20:10:

      או הו...איזה כבוד...

      אלתרמן אצלי בבלוג :)

      תודה

      צטט: leagat 2010-08-07 19:32:54


      נוגע ללב
      נפש צעירה
      לוחמת אמיתית

      יש אנשים שהגיל פוסח עליהם



      שמחת עניים
      מילים: נתן אלתרמן

      "דפקה על הדלת שמחת עניים.
      כי חיכה לה האיש עד עת.
      ותישא כינוריה שמחת עניים,
      וישמח בה עני כמת.

      ויאמר: מה טוב ומה נעים,
      כי שמעתי שמחת עניים.

      ובלילה הלילה שדוד ונזוף,
      חלמה על מצע הקש:
      חלומה כנקם וכואבת כגוף
      וצחה ככיבשת הרש.

      ויאמר: מה טוב ומה נעים,
      כי באתני שמחת עניים.

      ותאמר השמחה: לא, כי בא משחיתך,
      לא, כי בא לך יום אחרון.
      לא פקדתי ביתך, לא דרכתי גיתך,
      רק אלך עם נושאי הארון.

      ויאמר: אל צרי ומעני,
      איך תשובי, שמחת העני?

      ותאמר: בור ארד איתך, איש הארון,
      כי נושה אתה בי כמו חי.
      כי פני לא ראית עד יום אחרון
      וגם צר אל יראני וחי.

      ויאמר: מה טוב ומה נעים,
      כי איתי את שמחת עניים. "


      לאה

       

        7/8/10 19:32:

      נוגע ללב
      נפש צעירה
      לוחמת אמיתית

      יש אנשים שהגיל פוסח עליהם



      שמחת עניים
      מילים: נתן אלתרמן

      "דפקה על הדלת שמחת עניים.
      כי חיכה לה האיש עד עת.
      ותישא כינוריה שמחת עניים,
      וישמח בה עני כמת.

      ויאמר: מה טוב ומה נעים,
      כי שמעתי שמחת עניים.

      ובלילה הלילה שדוד ונזוף,
      חלמה על מצע הקש:
      חלומה כנקם וכואבת כגוף
      וצחה ככיבשת הרש.

      ויאמר: מה טוב ומה נעים,
      כי באתני שמחת עניים.

      ותאמר השמחה: לא, כי בא משחיתך,
      לא, כי בא לך יום אחרון.
      לא פקדתי ביתך, לא דרכתי גיתך,
      רק אלך עם נושאי הארון.

      ויאמר: אל צרי ומעני,
      איך תשובי, שמחת העני?

      ותאמר: בור ארד איתך, איש הארון,
      כי נושה אתה בי כמו חי.
      כי פני לא ראית עד יום אחרון
      וגם צר אל יראני וחי.

      ויאמר: מה טוב ומה נעים,
      כי איתי את שמחת עניים. "


      לאה
        7/8/10 17:55:
      אסתר האדומה ..
      עשית לי צמרמורת אחאב
      התחברתי לקשר שבינהם
      בין אלון האדום לאסתר .
        7/8/10 17:51:
      נהניתי לקרוא
        7/8/10 14:18:

      אחאב,

       

      הסיפור שלך קולח....

      עם הרבה חוש הומור

      ואהבת אדם!

       

      הצעיף האדום.....

      הזכיר לי את הסרט

       "רשימת שינדלר"...

      שם יש ילדה עם שמלה אדומה....

      והצבע האדום של השמלה מובלט

      על רקע שחור לבן.

      אבל שם בניגוד לסיפור שלך...

      הילדה נרצחה.

       

        7/8/10 13:44:

      כרגיל אתה מצליח לסחוף אותי בכתיבתך הקולחת והרהוטה.

      יופי של סיפור!!

      תודה 

      .

      בלוז

        7/8/10 13:06:


      אחאב ,קראתי והתחברתי
      כתיבה יפה בטעם של עוד....
      כמובן שאמשיך לבקר ולהגיב.
      צחיתוש
        7/8/10 07:49:
      יופי. אהבתי מאד. סיפור קטן מהחיים על אנשים גדולים. והחיבורים שאתה עושה... שואה, כדורגל, זקנה, בית חולים, מוות...נועז, מרתק ומתקתק.
        7/8/10 04:03:
      כתיבה מרתקת וסוחפת כתמיד
        6/8/10 22:53:
      אסתר האדומה והצרבת ... סיפור מקסים
      אין מקריות בחיים הכל מתוכנן למעלה (: *
        6/8/10 22:38:
      סיפור יפה וסוחף....
        6/8/10 22:37:
      אין לי כוכבים אחאב יקר
      זה יפה,

      עמליה.
        6/8/10 20:03:
      מרגש ! מדמיע !
      לקחת סיכון אחאב... אני לא מאוהדי הכדורגל אבל בטוחה שיש אוהדי מכבי בין המגיבים כאן... יפה לך !
      סיפור מרגש ונוגע
      קראתי בנשימה אחת
      כתוב בצורה קולחת
      נהנתי מאוד !
      .
      שבת שלום
        6/8/10 15:27:
      סיפור חביב!
        6/8/10 14:01:

      איזה סיפור אדום ומרגש....

      אפרת גל 

      www.efratgal.co.il

        6/8/10 13:38:

      *אשוב בסופ"ש
        6/8/10 11:54:
      נהניתי. סיפור כיפי.
        6/8/10 11:15:

      אחאב

      קראתי בשקיקה כל מילה

      סיפור מרגש ומקסים

      אסתר האדומה...כלבבי!

      שבת שלום*

      מהדס.

        6/8/10 10:24:

      אחאב ידידי

      תודה לך על חוויית קריאה מענגת.

      אומנם אנני נמנה על חסידי המשחק הזה , ויש לי דעה מאד ברורה בקשר לעוסקים בכך.

      מאידך ריתק אותי הסיפור שלך וגמעתי אותו מתחילתו ועד סופו.

       

       

      סוקראטס

      "את הצעיף האדום תשאיר אצלך. אם אני מכירה אותה, זה מה שהייתה רוצה, אסתר האדומה".
      ריגשת אותי אחאב בסיפור הזה שיש בו תבליני אהבה המקפלים עבר והווה בתרבות הלאומית והמקומית שלנו?*סיפור שובה לב ועין
        6/8/10 10:03:
      אתה פשוט כשרון...
        6/8/10 01:50:
      סיפור יפה
      אהבתי******
        6/8/10 01:33:
      רוח צעירה לאישה הזאת
      ידידי , זה סיפור ארוך בשבילי
      אבל יפה
      זוהי
        6/8/10 00:15:
      אתה כותב נפלא,
      ריתקת וריגשת אותי.
        5/8/10 23:47:
      גם אשה גם זקנה גם כדורגל וגם הפועל תל אביב - אגדה בסגנון כיפה אדומה.
      בני
        5/8/10 23:03:

      צטט: bonbonyetta 2010-08-05 22:57:43

      *

      אחלה של סיפור,

      אולי יסכימו לפרסם לך זאת באחד העתונים הגדולים?

      לא כדאי שעוד אנשים יקראו אותו?

      ניסית?

       

      תודה

       תודה על המחמאה

      אין לי עניין כרגע לפרסם בעיתונים גדולים

      הזירה הזו מספקת אותי בהחלט :)

      בעתיד........כמובן שואף ליותר

        5/8/10 22:57:

      *

      אחלה של סיפור,

      אולי יסכימו לפרסם לך זאת באחד העתונים הגדולים?

      לא כדאי שעוד אנשים יקראו אותו?

      ניסית?

       

      תודה

        5/8/10 22:41:
      נכנסים לתוך הסיפור שלך בדקה ראשונה
      קשה להפסיק לקרוא לרגע אחד
      אני נהנת מכל ביקור אצלך
      שבת מבורכת לך חבר.
        5/8/10 22:28:
      קל להתחבר למספרי סיפורים טובים ואתה נמנה עליהם.
        5/8/10 22:09:
      מרתק, מרתק, מרתק, קראתי כל מילה!!!
      ופחות מרתקת העובדה... שאין כוכבים, נקמת מכבי נגד הפועל?
        5/8/10 21:18:
      נהניתי......:-)
        5/8/10 21:15:
      כתיבה מענגת, כיף לקרוא אותך אחאב, מספר הסיפורים

        5/8/10 20:20:

      צטט: אולגה ברמסון 2010-08-05 18:14:07

      כל כך סוחף? אמיתי?

       

      חלק ניכר מהפרטים - אכן קרו....

        5/8/10 19:41:
      החזרת לי את המונדיאל :))
        5/8/10 19:26:

      אז גמני לא ממש מתחברת לכדורגל... אבל לסיפורים טובים... ממש כן, אהבתי מאד  חיוך

        5/8/10 19:06:
      אחלה סיפור
        5/8/10 18:43:
      אחאב היקר,
      סיפורך ריתק אותי.
      אוהבת את הסיפורים היפים שלך.
      אני מגיבה כאן בפעם האחרונה.
      נפרדת ממך.
      היית חבר טוב.
      אולי אעשה גיחות.
      ******
        5/8/10 18:26:
      כוכב
      מ ע ו ל ה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
        5/8/10 18:23:
      מי היה מאמין שיש עוד אנשים כאלה,
      שהיו... סיפור מעולה אחאב.
        5/8/10 18:14:
      כל כך סוחף? אמיתי?
        5/8/10 18:11:
      אהבתי מאד. כתיבה נהדרת!
        5/8/10 17:46:
      אתה כותב פנטסטי
      פשוט
      מהחיים
      מעניין
      כוכב לך
      והמון תודה
      שרית
        5/8/10 17:40:
      אני לא חובבת כדור רגל אבל הסיפור מהמם.

      מירי
        5/8/10 16:35:
      נהניתי
      ואיך לא אם אוהדים כאלה של הפועל (תל אביב למען הסר ספק)
      ואם אתה אוהד הפועל המסוג שלי אז אתה מוזמן ל-
      http://cafe.themarker.com/post/1595363/
        5/8/10 16:30:

      סיפור יפה

      איזה חוויה רבת רושם להתוודע לאישה כמו אסתר האדומה
      - תודה לך על השתוף
      כל כך יפה הבאת את הספור
      קולח בדיאלוגים ותיאורים קלילים ולא מעיקים
      תודה לך מכל הלב
      אני
      איזה חוויה רבת רושם להתוודע לאישה כמו אסתר האדומה
      - תודה לך על השתוף
      כל כך יפה הבאת את הספור
      קולח בדיאלוגים ותיאורים קלילים ולא מעיקים
      תודה לך מכל הלב
      אני
        5/8/10 15:57:
      כרגיל...אתה כותב מצויין, נעים לקרוא, סיפור מרגש!
        5/8/10 15:15:
      כדורגל בשבילי, זו הצעקה : "גוללללללללללל" !!!!
      אבל היטבת לתאר מדינה, מחלה, בני אדם,
      ואוירה מדהימה של אנושיות.
      תודה
      מירה
        5/8/10 15:11:
      נפלא!
      המשך לכתוב עוד סיפורים רבים.
        5/8/10 14:50:
      *הצלחת לרגש אותי.
      תודה
        5/8/10 14:48:

      כרגיל,  מרגש, סוחף ומרענן. תמיד כיף לקרוא אותך !

      זיוה הרץ

      מאמנת אישית להעצמה

      לנשים שרוצות יותר בחייהן

        5/8/10 14:17:
      יש כאן דמיון עשיר
      וסיפור קריא מאוד
      ולמרות שאינני מאוהדי הכדורגל - נסחפתי.
        5/8/10 13:49:

      צטט: סטאר* 2010-08-05 13:48:14

      א ח א ב
      לקרוא אותך ולהזיל דמעה ... מרגש בכתיבתך כתמיד
      שוב סיפור ממציאות החיים ... כן ,היו גם זקנות מטורללות כאלה ...שילבת בין קבוצת הדורות, את האהבה המשותפת לספורט , ההסטוריה המשפחתית ... ואהבת אדם
      תודה

       

        5/8/10 13:48:
      נהדר... מרגש עד דמעות ומצחיק כאחד...
        5/8/10 13:21:
      סיפור מקסים כהרגלך!
        5/8/10 12:44:
      סיפור יפה מאד אהבתי את האוירה הישראלית את החום והחברות שנרקמת מיד אחד עם השני
      אוסי
      סיפוןר סוחף ומרגש
        5/8/10 11:36:
      אחאב

      חבל שהסיפור נגמר!!
      קראתי בשקיקה וכל פעם הסתכלתי אם יש לי עוד הרבה
      כי לא רציתי שהוא יסתיים -
      סיפור נהדר - ואני גם אדומה -
      ואוהבת כדורגל מאד
      אותי ריגש הסיפור
      תודה שהבאת
      סופשבוע קריר ונעים


      אשוב
      המון תודה על ההזמנה לקריאה מענגת של סיפור מקסים
      בת חן
        5/8/10 11:21:
      תמיד אני מחייכת שאני קוראת אותך.
      כותב נפלא.
      :-)
        5/8/10 11:20:
      שאפו לך על הסיפור
      קראתי בשקיקה ובהנאה
      מרובה.
      כמה נפלא אתה כותב
      לקרא ולהמוגג מהיכולת
      שלך להמחיש מצבים ורגעים.
      אהבתי.
      תודה שהזמנת לרגעי איכות,
      ועונג צרוף.
       
       
      ''
        5/8/10 11:20:

       

      תודה על תשומת ה''

      '' שבת שלום

        5/8/10 10:50:

      כנראה שזה מה שיכתבו עלי פעם, הזקנה המטורללת שאוהבת לצפות במונדיאל. אבל לא צעיף אדום, בשום אופן!!!

      כחול-צהוב עולה!!!

      סיפור מיוחד במינו, ספוג אהבת אדם!!!

      *

      אלומה

        5/8/10 10:39:
      חוויית קריאה מהנה.
      תודה.
        5/8/10 10:31:
      מרגש. למרות שאיני אוהבת כדורגל, החיבור בין עבר להווה בין נרדפות לבין העובדה שיש קבוצת כדורגל ישראלית שמישהו מת עליה תרתי משמע הופכת את הסיפור למיוחד.
        5/8/10 10:17:
      ספור נפלא.
        5/8/10 10:15:

      http://cafe.themarker.com/image/1590822/

        5/8/10 10:12:
      קולח מאוד, למרות שכדורגל ממני והלאה (: קראתי בנשימה עצורה. שמייח בפנימית תה"ש
        5/8/10 10:07:
      כדורגל יכול להיות גם אחרת.....
      מאד מרגש!
        5/8/10 09:52:
      יפה מאוד - עם מסר חינוכי.
      חיבור מדויק של כל המרכיבים והרגישויות מאז ומהיום. הדרך היחידה להסביר את הישגי הקבוצה היום היא האהבה שהקהל מרעיף עליה בלי הפסק. לא במקרה המשחקים של האדומים הם בילוי לכל המשפחה כולל נשים וילדות.
      את האהדה לאדומים ירשתי מסבא שלי עליו השלום שעד יומו האחרון ידע לתאר את "הבומבה של טורק" מחצי מגרש
      בימק"א המיתולוגי.
      עדיין מתעב את כל האלמנטים גסי הרוח (גם מקרב האוהדים "שלנו") שמשתמשים בטריבונה בדימויים של נאצים היטלר ומחנות ריכוז, כמו תולעי הזבל של לאציו ושאר המועדונים האנטישמים.
      זוכר היטב את נחמיה בן אברהם מתאר את גדעון טיש כ"בלם נוקשה וחסר פשרות".
      כשהוא היה נכנס לתיקול עם חלוץ יריב שניהם היו נופלים על הדשא. גדעון טיש תמיד היה הראשון שקם ונעמד על הרגליים. (לרוב הוא גם היה היחיד מבין השניים שהצליח לקום....)
        5/8/10 09:48:

      סיפור מלבב .
      כמה מחבריי הטובים ביותר אדומים. מבינה שבשבילכם זה באמת עניין של חיים או מוות.
      לחיים :)
        5/8/10 09:42:
      תודה, ממש נהניתי לקרוא *
        5/8/10 09:23:
      גדול גדול גדול.
      חוץ מגדעון טיש ונחמיה - הבנתי הכל.
      תמונת האוטובוס של אקטובֶּה אצלי בבלוג.
      תיכנס (לא לנפץ להם זגוגיות).
        5/8/10 09:20:
      מרתק.
      ישר כוח.
      מנשה.
        5/8/10 09:15:
      מקסים ומרגש, נדיר ומקסים כשזה קורה החיבור בין הדור הצעיר למבוגר....
        5/8/10 09:15:
      אתה כותה מעניין,ומשובח.
      כשרוני מאוד אתה !!
      נו...אז מתי הספר?
      יש לך את זה !!
      קדימה..
      להוצאה לאור ..
        5/8/10 09:10:
      להזדנות=להזדהות :)
        5/8/10 09:10:
      נסחפתי לתוך הסיפור... כתיבה מצויינת והעלילה..
      נו, איך אפשר שלא להזדנות - כדורגל, זיקנה, נאצים,
      נקודות חזקות.
      אתה כותב מענין.*
        5/8/10 09:00:
      סיפור נפלא.
      יש לך את זה.
      כשרון הכתיבה וסחוף את הקוראים ולמגנט אותם לקריאה בגמיעה אחת.
      *
        5/8/10 08:56:
      כתבת יפה.
      מעניין שבבי"ח אנשים קושרים קשרים מיוחדים, לפחות של שותפות גורל זמנית. זה המקום בו כל החומות נופלות. אין סכסוך ערבי יהודי, אין אשכנזי ומזרחי, אין טענות לעלייה הרוסית... כולם עם כולם. חולים, משפחות החולים, רופאים, אחיות...וכו'
        5/8/10 08:45:
      וואו!
      נפלא, נפלא, נפלא
        5/8/10 08:39:
      תודה על הסיפור המרגש .. ומי שלא קופץ צהוב..
        5/8/10 08:29:
      סיפור מקסים ונוגע.
      תודה
      שוקי
        5/8/10 08:09:
      אדום עולה
      :-)
      סופ"ש טוב.
        5/8/10 07:47:
      העובדה ששכחה את הצעיף על מיטת בית החולים, הובילה להשערה שמותה קרב...
      סיפור יפה, דינאמי, על 3 דמויות מ-3 דורות.
        5/8/10 07:09:
      מדהים
        5/8/10 07:02:
      יפה כל כך !
        5/8/10 06:33:
      אחאב
      הדרך המיוחדת בה הצלחת לשזור את ספור הכדוררגל בסיפורה של האישה והילד
      מיוחדת במינה
      כתוב מענין מרתק ומיוחד
      תודה
        5/8/10 02:32:
      תענוג צרוף, אחאב.
      איזה יופי של סיפור!
        5/8/10 00:30:

      למרות שאינני מתעניין בכדורגל (הייתי במשחק אחד והסתכלתי בקהל...) ואף על פי כן, קראתי את כל הסיפור.

      כתוב נפלא, כמו סיפור מהחיים... ואולי באמת?

      רמי

       

       

        4/8/10 23:56:
      כתיבה משובחת ומהנה.
      תודה לך אחאב ידידי
        4/8/10 23:37:
      :)
        4/8/10 23:26:
      החיוך לא נמחק לה מהפנים אפילו אחרי המוות....

      ככה צריך לחיות - בחיוך
      ואז נשאר החיוך - לנצח

        4/8/10 23:22:
      כותב באופן הכי מרגש...ונוגע...
        4/8/10 22:47:
      סיפור פשוט ויפה.
        4/8/10 20:46:
      אתה יודע לכתוב... מרגש.

      ארכיון

      פרופיל

      א ח א ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין