פעם ראשונה

הגעתי הביתה הייתי עייף ומעוצבן, זוגתי היתה עצבנית לא פחות, סתם יום מתשיש לא משהו שקשור למערכת היחסים בינינו.

החניה הפרטית שלי היתה תפוסה. חיפשתי פתק על החלון. טלפון. התנצלות. נאדה. כלום. זה רק מה שהיה חסר לי ביום הזה?

החניתי את המכונית מאחוריו (אולי מאחוריה) כשאני חוסם אותו ורציתי לעלות הביתה. היה לי ברור שאני לא מרשה לעצמי להתרגז.

"תגיד לי, אתה פרייאר??" צעקה עלי זוגתי האהובה. "אתה לא מנסה לברר מי זה? זה לא מרגיז אותך שהמניאק חוסם לנו את החניה?"

"לא," השבתי "לא מרגיז אותי, שיתרגז הוא כשירצה לצאת," אמרתי בניחותא ולחצתי על השלט שנעל את דלתות המכונית.

"איזה מן בן אדם אתה?" צרחה עלי האשה האהובה "כל בן אדם נורמלי היה מתרגז ואתה משחק לי את האדיש. תמיד ידעתי שאתה לא יודע להביע רגשות אטום בול עץ  מתי פעם אחרונה אמרת שאתה אוהב אותי?"

לא הבנתי את ההקשר. גברים לא בנויים להבין משפטים מורכבים. אם רק היא היתה שמה נקודה או פסיק היה לי צ'אנס להבין.

"אתמול,"עניתי בפשטות. זו היית יריה באויר. ניחוש ותו-לא. מסתבר שהבטחון העצמי שלי שכנע גם אותה. היא קנתה את התשובה או זה מהש חשבתי כאשר הוא לא הוכיחה לי שלא היו דברים מעולם, אבל היא לא פריירית, כלומר היא היתה כזו כשהתחתנה איתי ברגע של איבוד חושים. היא פחדה שההורים שלה ירצחו אותה בגלל ההריון שמחוץ לנישואין ודרשה חתונה עכשיו או שהיא לא יודעת מה היא תעשה. העובדה שהיא עוד היתה בתולה ושהכי רחוק שהלכנו בסקס היה טיול על חוף בת גלים לא הפריעה לה למרר על ההריון שלא היה. כעת היא עמדה מולי ומול תשובתי הברורה וידעה שהיא לא תצא פריירית.

"ולפני אתמול? " לא ויתרה לי בקלות.

"שלשום, פעמיים וגם הבאתי פרחים." זה היה נכון. בדרך הביתה קטפתי פרחי חופש, כאלו פרחים שצומחים בשולי הכביש והבאתי לה. אם היא מתעקשת לקנות רק ביצי חופש במחיר מופקע שתהיה עקבית עד הסוף ותסתפק גם בפרחי בר. סליחה חופש.

"בטח היו לך רגשי אשמה. גברים מביאים פרחים אחרי שהם בוגדים. זה ידוע. בגדת בי?"

"מעולם לא ולעולם לא," זה לא שלא רציתי או פינטזתי אבל יש לה ארבעה אחים שכבוד המשפחה הוא בעיניהם דבר שלמענו היא מוכנים לשבור את העצמות של גיסם.

"זו לא סיבה לא להתרגז על המניאק שחוסם אותנו," חתמה את הויכוח "ותדע לך שהיום יכאב לי הראש."

פעם שניה

הגעתי הביתה עייף ומעוצבן, זוגתי היתה עצבנית לא פחות, סתם יום מתשיש לא משהו שקשור למערכת היחסים בינינו.

החניה הפרטית שלנןו היתה תפוסה. חיפשתי פתק על החלון. טלפון. התנצלות. נאדה. כלום. זה רק מה שהיה חסר לי ביום הזה.

"מניאק!!!" צרחתי בקול. "ראית את הבן זונה הזה???. חוסם אותנו כאילו אני לא יודע מה! אני חותך לו את הצמיגים. אני אלמד אותו מה זה!!" איפה המפתח שבדי שלי? איפה הפטיש 10 קילו שאבא שלך הביא לי מתנה לחתונה?

"מה קרה לך? נשרף לך הפיוז?! תמיד היית חמום מוח, מתעצבן מכל שטות. מה כבר קרה שחטפת את הג'ננה?"  צעקה זוגתי האהובה "אולי תרגיע לפני שאני נשפכת עליך."

"מה קרה? את לא רואה! אפילו פתק לא השאיר! אני לא זז מפה. הוא רק יורד ואני מכסח ת'אמא של האמא שלו," לא מצאתי את מפתח הברגים בבגאז'  ואת הפטיש לא הצלתי להרים, אז שלפתי את המפתח של תיבת הדור ונופפתי בו מעל לראשי כאילו היה אבן קלע.

"איזה מין בן אדם אתה?" צרחה עלי האשה האהובה "כל בן אדם נורמלי היה לוקח את זה בקלות ואתה מתעצבן. תמיד ידעתי שאתה לא יודע להפנים כעסים, מתי תלמד כבר לדחות סיפוקים. לצרוח כמו מטורף אתה יודע אבל להגיד לי שאתה אוהב אותי, זה כבר לא!"

לא הבנתי את ההקשר. גברים לא בנויים להבין משפטים מורכבים.

"אתמול  אמרתי שאני אוהב אותך,"עניתי בפשטות. זה תמיד עובד. הפעם זה גם היה נכון. אבל זה לא עזר אתמול לרפא לה את כאב הראש.

"והיום כבר לא? " לא ויתרה לי בקלות.

"גם היום. אני אוהב אותך!" אולי  יומיים רצוף יהיו טובים יותר מאקאמול.

"זה לא נקרא. אתה אומר רק כי אמרתי לך להגיד. בגדת בי?"

"מעולם לא ולעולם לא." אמרתי את האמת.

"אז למה אתה מביא פרחים כל יום שישי?" אני לא מבין איך לא קיבלו אותה להיות חוקרת בשב"כ.

"כי אמרת שאת אוהבת פרחים," השבתי.

"זו לא סיבה  להתרגז על האדון שחוסם אותנו, בטח יש לו סיבה. אולי הוא נכה או היו לו ילדים על הידיים. הכי טוב שתחסום אותו וכשהוא ירד תזיז את האוטו" חתמה את הויכוח.

מוסר השכל: אין!