אתמול, כשהלכתי לתומי ברחובות תל-אביב בין פגישה לפגישה, חלף על פני בחור שלבש חולצה עליה נכתב: "גם אני חיסלתי את אל-מבחוח בדובאי". בתחילה זה שעשע אותי. אחר כך זה גרם לי לחשוב.

פתאום שמתי לב לישראלים סביבי ועיני נפקחו: מולי חלפו שניים צעירים, אחד מהם כנראה תשוש נפש, שלבש חולצה עליה נכתב "גלעד עדיין חי". חברו תמך בו, ועזר לו לחצות בבטחה את הכביש. הרגשתי מחנק בגרון.

בתוך שניות ספורות הבחנתי מימיני, בכביש במכונית שחלפה אף היא על פניי ובפגוש האחורי שלה סטיקר, בו נכתב "כולנו שייטת 13".

נזכרתי, שלפני מספר שבועות, בדרכי לתחנת הרכבת במכוניתי, חלפו על פני אלפי צועדים ובראשם משפחת שליט, שעשו דרכם לירושלים. אני צפרתי להם שיזוזו, כי הם חסמו את הציר הראשי, אבל חלקם מחא לי כפיים על כך שאני מזדהה עם המאבק. לא עצרתי להסביר להם את הטעות. חייכתי והמשכתי בדרכי, לא רציתי לאחר את הרכבת.

אבל אתמול נפל לי האסימון ביג-טיים, כמו שאוהבת לומר מיכל אמדורסקי. משהו קורה לנו, הישראלים. בהיעדר מנהיגות, בהיעדר הנהגה, הישראלים לוקחים את ההובלה לידיים. "הרוח הישראלית", כמו שאוהב לומר טל ברודי בפרסומת המפורסמת ההיא, מבעבעת בנו הישראלים בעיתות משבר, ובתקופה שבה אנו חשים שכל העולם נגדנו.

בשבוע שעבר קברתי חבר יקר, שחייו נקטעו ברגע אחד בגיל 48 וליבו הגדול נדם. גם בגילו הוא המשיך להתנדב למילואים ולמען האמת, אי אפשר היה למנוע ממנו להגיע למילואים בשום דרך. הוא היה עולה מדרום אפריקה, בעל מבטא דרום אפריקאי והציוני הכי נלהב שאני מכיר. נהניתי מאוד מהשיחות שלנו במילואים והוא חסר לי מאוד.

ישנם כאלה שמדברים וישנם כאלה שעושים - הוא היה כזה שעושה ועם כל הלב. אצלו, כמו ישראלי אמיתי, לא היה בולשיט. אם הוא האמין במשהו הוא הלך ועשה אותו בכל הכוח ובכל הלב. תמיד אמרתי שאנשים כמוהו נדירים. אבל שביבי ורסיסי התמונות שראיתי בשבועות האחרונים מחזקים את אמונתי ברוח הישראלית, בכוחו של העם היהודי ובכך שצומחים ויצמחו בקרבנו אנשים כמוהו, שאכפת להם באמת מהמדינה הזו ודואגים לעתידה.

אם ממשלת ישראל מחפשת מקורות השראה ואמונה בהנהגת המדינה, כדאי שתפתח את חלון מכונית השרד ותראה את מדינת הישראלים. הם תמיד יהיו שם, להרים אותה - את המדינה,גם כשהיא על הקרשים. ככה זה כשאוהבים.

ברוכים הבאים למדינת הישראלים.

לזכרו של מייק טורצקי - (תנצב"ה)