כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    שדות חרדל לנצח

    לראות אלומות אור זהובות
    להאזין לצליל המים
    ללטף אבנים בכפות רגליים יחפות
    לנשום מרחבים וצבע
    להתחבר לניגון הנצחי של התנועה
    פשוט
    להיות

    פוסטים אחרונים

    0

    קח אחריות

    4 תגובות   יום חמישי, 5/8/10, 23:07

    לקופת חולים כללית יש פרסומת למחלקה הסיעודית שהצליחה להקפיץ לי קצת את הפיוז

    בסרטון נראה זוג צעיר במיטה מדברים על מישהו (אולי תינוק?) שהתעורר, שצריך לקום אליו. ואז כשהבחור ניגש לדלת ופותח אותה רואים אדם מבוגר עם הליכון מסיר את הסדין המוכתם בשתן.

    ואז הקריין אומר - קח אחריות, הצטרף לתכנית הסיעודית.

    אז למה התעצבנתי?

    כאילו האיש הסיעודי והמבוגר צריך להתנצל על היותו סיעודי.. אולי בחוויה שלו להשתין במיטה זאת השפלה ובושה. זה לא מספיק? אז להוסיף חטא על פשע ולגנות אותו באופן סמוי? מי שצריך לקחת אחריות הוא הבן שפתח את הדלת. שצריך לתת לאביו הרגשה של תמיכה וקבלה.

    עצוב לי שבחברה שלנו מפקירים קשישים וחולים

    בחברה שלנו דוחקים את רגליהם ומשכנים אותם בבתי אבות רק שלא יפריעו לנו בעין.

    כי הם תלויים בנו, נזקקים לנו, הם פחות אסתטיים שלא לומר אינם עוברים מסך. הם "מיותרים" ונתפסים כעול..

    שהרי העולם שייך לצעירים..

    כלכך עצוב לי שככה אנחנו משליכים אותם לעת זקנה ובעיקר מסירים מעצמנו אחריות

    מכעיס אותי שגורם כמו קופת חולים שהוא גוף כלכך גדול וחזק אינו מעודד יחסי קהילה נורמטיביים כמו שראוי שיהיו ועוזר לשמור עלינו כחברה הוליסטית אלא משתמש במצב לתועלתו הכלכלית תוך ניצול ציני.

     

    פעם למבוגרים היה מקום של כבוד - הם היו זקני השבט, האנשים החכמים, בעלי נסיון החיים היו אלה שהובילו והנחו, אלה שהדריכו וייעצו, אלה שהעבירו את המורשת והמסורת וגם כשהיו סיעודיים ונתמכים עדיין כיבדו אותם בזכות ולא בחסד

     

    אני כגננת מנסה לשמור על החיבור הזה וכך בכל יום שישי בקיבוץ שבו אני עובדת אנחנו אופים חלה ומביאים אותה לבית הסיעודי, שרים איתם שירים וומחזירים להם את החיוך לפנים. כן אני יודעת שאולי הריח לא משהו ושיש זקנים שהמראה שלהם לא ממש נעים בעין אבל עדיין אם אני משדרת לילדים שזה חלק ממעגל החיים והמוות, חלק מרקמת החיים, מהקהילה אז זה פחות מלחיץ מפחיד ומרתיע, זה לא הופך לטאבו, זה מאפשר להם לספוג ערכים מתוך פעילות ולהטמיע אותם. זה מאפשר להזרים חמצן חברתי ואנרגטי לתוך היומיום האפרורי של האנשים השוהים בבית הזה.

    בכל חג אנחנו באים לבקר ולברך, מביאים משהו - ציור, מאכל, תמונה, שיהיה להם את התחושה שלא שכחו אותם! אני גם משתמשת בהרבה הומור - למשל כמה זה מגניב לסבתא באמת יש (כסא) גלגלים!!

    וחשוב לי להעביר מסר לילדים שיום אחד גם אנחנו נהיה שם אם נרצה או לא :) כי למרות המודרניזציה והקידמה, המדע והטכנולוגיה, אורח החיים המערבי החומרני וה"צעיר" את שעון הזמן אי אפשר לעצור וגם מנותחים פלסטית מתבגרים ומזקינים בסופו של דבר.. הטבע חזק מאיתנו!

     

    בימים אלה של קראת החגים אני מזמינה אותכם לבדוק איך אתם יכולים לעשות למען המבוגרים אצלכם במשפחה או בקהילה, למען הילדים שלכם. להיות המורים שלהם, ולהנחיל להם ערכים של עזרה לזולת, של כבוד למבוגרים, של קבלת השונה, התשוש והנזקק.

    ובעיקר תזכרו שפעם אתם תהיו הזקנים והם הצעירים שיצטרכו לטפל בכם.

    או שלא...

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/8/10 19:47:

      צטט: אוגוסטוס X 2010-08-06 18:00:37

      מסכים איתך לגמרי, גם אותי הפרסומת המפגרת הזו הקפיצה

       

       

      תודה יקירי. העיניים של האבא המבוגר, המבט הנכלם והרדוף - כיווץ אותי ממש..

      אולי אני קצת דרמטית אבל עניינים כאלה יכולים לייסר אותי ממש.. ואז המראות לא עוזבים אותי

        6/8/10 18:01:
      איזה יופי! מעורר השראה.
      אכן באיזור שלנו ההרגשה שהדברים עובדים קצת אחרת לא?
        6/8/10 18:00:
      מסכים איתך לגמרי, גם אותי הפרסומת המפגרת הזו הקפיצה
        6/8/10 15:44:
      אנחנו כמו קיבוץ קטן
      גרים בחצר אחת
      עם חמתי וגיסתי
      וכולנו עוזרים אחד לשני

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      s b
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין