חבר טוב, אחד שאפשר לסמוך על מילה שלו, ממליץ לי על עבודה שעל פניו נראית מושלמת. מעט שעות, הנאה גדולה, אפשרות לעבודה מהבית, בחורות נאות מראה וגם שכר (לפי שעה) לא רע בכלל. "אתה בטוח?!" אני עונה לו בסקפטיות והוא מהנהן בראשו לחיוב. "הנאה גדולה? בחורות נאות מראה?" הוא מניד את ראשו מלמעלה למטה. "איך זה יכול להיות? ממתי אפשר ליהנות מעבודה בבנק? ואיפה בכלל אפשר לראות בחורות יפות בבנק?" אני מקשה עליו, אבל הוא עומד מאחורי המלצתו "בבנק הזרע נהנים מהעבודה, אפשר ליהנות מבחורות לא רק יפות - אפילו עירומות בזמן העבודה, לא עובדים הרבה, התשלום טוב ותוכל להרגיע את אמא שלך שמצאת עבודה מכובדת, אתה עובד בבנק!"

משוכנע בצדקת דרכי אני מגיע למחרת בבוקר לבנק, שואל איפה תורמים והחבר'ה מפנים אותי לחדר התרומה. אני מציץ אל תוך החדר ורואה ערמת חוברות פלייבוי והאסלר ומדף מלא סרטים כחולים שרק מחכים לי. אין, אין עוד עבודה כזאת! אני מתלהב, אלא שאז תופסת אותי האחות ציפורה שאינה נערת פלייבוי בעליל. "לא כל כך מהר בחור צעיר, קודם אתה צריך לעבור בדיקות דם". כן, כן, מסתבר שלא כל כך פשוט להתקבל לבנק, לא כל שכן לבנק הזרע. כאן לא מדובר סתם בכסף אלא בעניינים רציניים הרבה יותר. כאן לא מתקבלים על המקום ואפילו לא מסתפקים בלצייר עץ ולהשלים משפטים מטופשים, כאן מעבירים אותך בדיקות דם מקיפות, איתור סמים, מחלות גנטיות ועוד. אחרי בדיקת הדם אני רץ עם צמר הגפן על היד מהר לחדר ההתרמה. אלא שבפתח הדלת עומדת שוב האחות ציפורה בפוזה של סלקטורית שלא היתה מביישת שום מועדון בעיר. היא מפנה אותי לראיון, ולא סתם ראיון עבודה, הרבה יותר רציני. כאן אני לא נפגש עם איזו מנהלת משאבי אנוש, כאן אני נפגש עם רופא. הרופא לא שואל אותי שאלות אינפנטיליות כמו "מה התכונות הרעות שלך?" או "איפה אתה רואה את עצמך בעוד 5 שנים?", הרופא שואל שאלות לעניין - איך הראיה שלך, איך השמיעה, הוא בודק שאני אמנם בחור נאה כפי שהצהרתי בשאלון. ככה ראיון צריך להתבצע. הרבה יותר חשוב שעובד יהיה בריא ויפה מאשר שיפריח כל מיני הצהרות חלולות על התכונות השליליות שלו ("וורקוהוליק ופרפקציוניסט")  ועל תכניותיו לעתיד ("לשרת את החברה ככל שאוכל").

הדרישות מחמירות. גובה מטר שמונים, עיניים כחולות, שיער בהיר ומבנה גוף אתלטי. לפחות לא דורשים ממני לדבר גרמנית, גם זה משהו. למזלי הרופא קצת מעגל פינות, הוא מגביה אותי מעט, מבהר את שערי ומתעלם מעיני החומות.  אני יוצא מהרופא ורואה את החבר'ה שנכנסים לחדרי התרומה שם מחכות להן מיטב נערות פלייבוי והאסלר. אני מצטרף בשמחה לתור. לפתע אני חש באחות ציפורה שתופסת לי באוזן ושולפת אותי משם "לא כל כך מהר, יש עוד שיחה עם פסיכולוג" היא משחררת את אוזני ומפנה אותי לחדר הסמוך.

" נו כבר, כמה בדיקות!?" אני מתלונן אצל הפסיכולוגית " אני רוצה לעבוד כבר! מתי מגיעים לעיקר? מתי מגיעים? מתי מגיעים?..."

אני יוצא מהפסיכולוגית ומופנה להמתנה ליד חדר התרומות. ואז, רגע לפני שמגיע תורי, מגיעה האחות ציפורה. היא לוקחת אותי הצידה ומודיעה לי שלצערם לא התקבלתי לעבודה. "איך זה יכול להיות?!" אני מתרעם "אני בריא, אני יפה, אני חכם"

הכל נכון אומרת ציפורה אבל לצערנו אבחנו שאתה, אפעס, מעט ילדותי... תנסה להתקבל אולי בעוד שנה".

"ילדותי? אני?" אני שומע ולא מאמין "בסדר, נגיד שאני ילדותי, אז בגלל זה לא מקבלים אותי לבנק הזרע?"

"מצטערת" עונה לי ציפורה "אלה הדרישות של הלקוחות שלנו. הן רוצות ילדים יפים, חכמים, בריאים ו...כן, גם שלא יהיו ילדותיים."