באו ננסה לנטרל את הדעה שיש לנו על "דת" "אלוהים" ו"חרדים" מכל הקשר דתי אורתודוכסי וככה ננסה להבין מה זו יהדות מהעמדה של האדם החילוני כאילו אנחנו חסידי הניו אייג', והיהדות בשבילינו היא עוד אחת מהתורות האלה שמציעות לנו מתכון לאושר ומסלול בטוח להגשמה העצמית.
מיום שיש בני אדם בעולם. השאלה שהכי מטרידה אותנו היא שאלת משמעות הקיום. בשביל מה אנחנו נבראנו? "אם אלוהים נתן לנו חיים אז למה הוא ממית אותנו"? שואל המחזיר בתשובה הפופולרי הרב הסטדפיסט אמנון יצחק כמבוא לכל הרצאה שהוא נותן. והשאלה היא אכן שאלה רצינית. כי אולי באמת אין אלוהים? אולי אנחנו בודדים ביקום, ביונברס ? אולי החיים שלנו הם חסרי משמעות? או בניסוח אחר, אולי אין משמעות לחיים ואנחנו סתם נולדים, סתם חיים, וסתם מתים. והמעלה היחידה שיש לנו היא, שאנחנו נועלים את שרשרת המזון בטבע. משמע אנחנו החיה היחידה בטבע שטורפת אבל לא נטרפת ע"י בעלי חיים אחרים. ותכלית הקיום שלנו היא בעצם לאכול לזלול ולבלוס עד כמה שיותר.
כל הדתות בעולם מתעסקות בתכלית הקיום, אבל בעיקר בניסיון לפתור את חידת המוות. אפשר לא להגיע למסקנה נחרצת על תכלית החיים. אבל מה המשמעות של המוות ? המוות מפחיד אותנו, מטריד את מנוחתנו, והוא שמעורר אצלנו את התהיות ואת השאלות הכי קיומיות. שאלמלא המוות לא היינו מתחבטים בכלל בשאלה למה נולדנו? ולמה אנחנו כאן? כשאנחנו מתים זה לא ככה סתם שאנחנו עוצמים את העיניים וזהו. כשאנחנו מתים בעצם כל העולם כל היקום כל היונברס מת יחד איתנו. השמים הים העצים הפרחים כל יצירות האומנות כל הדברים היפים כל הנשים היפות כל הזיכרונות, הכול הכול מת יחד איתנו, ככה בצ'יק. ברגע שאנחנו סוגרים את העיניים ומסתלקים מהעולם, שום דבר כבר לא קיים בשבילינו יותר. אחרי שאנחנו נמות יכולים להיוולד ולמות אלפי דורות ואנחנו אפילו לא נדע. יכולים להחזיר את כל א"י מאה פעם לערבים, וזה כבר לא יזיז לנו כהוא זה. אז איך לעזאזל אנחנו יכולים לגבור על המחדל הזה? איך אנחנו יכולים להתגבר על הפחד מהחידלון הזה ומה אנחנו צריכים לעשות כדי שנוכל להבטיח את הקיום שלנו גם אחרי מותנו, לפחות בתיאוריה?
לכל אדם יש גוף ונשמה אומרת לנו הדת והגוף כמו כל חומר בטבע מתכלה ונעלם מהעולם אבל הנשמה היא נצחית. הנשמה היא מין רוח כזו ורוח אי אפשר להמית, וכי איך אפשר להמית משהו שהוא לא חומר?. על כן אומרת לנו הדת (כל דת) התכלית של הקיום היא לשאוף לשנות את מצב הצבירה שלנו בעודנו בחיים מחומר מוצק לרוח. ככל שאדם נעשה רוחני יותר ככה הוא יהיה מסוגל להתגבר על המוות ולזכות בחיי נצח. בדתות המזרח קוראים לזה נירוואנה, ביהדות אנחנו מדרגים את רמות הרוחניות לפי סולם. או כמו שניסח זאת הרמב"ם "חייב אדם לשים לנגד עיניו תכלית אחת והיא השגת ה' יתפאר ויתרומם כפי יכולת האדם" על חנוך ואליהו נאמר שהם לא מתו מכיוון שהגיעו לדרגה רוחנית עליונה
אנחנו כמובן אנשים חילונים ולמרות שאנחנו לכאורה זרים שחילוני בעברית לפי תרגום אונקלוס זה זר וגם "חול" שזה ההפך מ"קודש" ויש הכותבים חולני ולא חילוני. מכל מקום, אנחנו גם יכולים לצלול לפרד"ס ההלכה בעקבותיו של החילוני ראשון הלוא הוא אלישע בן אבויה "האחר" שהיה תלמיד חכם בשיעור קומתו של רבי עקיבא, וגם אם אנחנו לא מאמינים ברוח ולא ברוחות ולא בשדים ואפילו לא באלוהים, הדרך הטובה והבטוחה להתמודד עם שאלת משמעות הקיום היא לעמת את כל הדרכים שמציעות לנו כל הדתות כולן במזרח ובמערב ואז לנסות להבין מה היא הדרך הנכונה בדרך להארה .
כל תורות הניו אייג' וכל החיפוש העצמי הבלתי נלאה אחרי משמעות הקיום שאנחנו נוהים אחריהם עכשיו מקורם במזרח. שזו אופנה כזו שהגיע אלינו משנות השישים העליזות שעה שהביטלס הלכו לבקר אצל המארשי. והוא פרס לפניהם את משנתו בדרך לאשרם ולהתחברות מתוך בדידות עם האני הפנימי בדרך אל האושר הנכסף. שזו הגישה האימננטית שמניחה שכל העולם הוא שלמות דואלית אחת שמכילה גם את הטוב וגם את הרע גם את האור וגם את החושך, ומכיוון שכל היקום נברא מאותו חומר וכל פרט מהיקום מכיל בקרבו את כל היקום כולו כמו שכל גן מכיל את כל הצופן הגנטי, ממילא כל הדברים בעולם יש להם השפעה הדדית. ובמילים אחרות אם אנחנו והטבע כולו עשויים מאבק כוכבים אזי מובן שכל אירוע בקוסמוס יש לו השלכות גם על כל מה שקורה לנו
בשנות הששים כולם קראו את "החיפוש אחר המופלא" של אוספנסקי שהלך בעקבות גורדייף לחפש במזרח את הנירוונה ושטח לפני תרבות המערב שלוש דרכים להגיע לנירוונה המיוחלת "הנזיר" "הפקיר" ו"היוגאיי" אומר הנזיר אני לא שוכב עם נשים ולא שותה יין וככה אני מגיע לנירוונה שהיא אהרה נצחית. אומר הפקיר אני ישן על מיטת מסמרים הולך על גחלים ואוכל זכוכיות ועל ידי זה אני מגיע לנירוונה וזוכה להארה נצחית. אומר היוגאי אני ממעט בדיבור ומתכנס בתוך עצמי ולוחש מנטרות ועושה מדיטציות וע"י זה אני זוכה לנירוונה להארה פנימית עמוקה. וכאן באה היהדות ואומרת לנו בפשטות . מי שרוצה להגיע לנירוונה ולהארה פנימית עמוקה שהיא תמצית הרוחניות לא צריך להיות נזיר ולהתנזר מנשים ולא פקיר שאוכל זכוכית ולא יוגאיי שמתכנס בתוך עצמו. משמע ,לא צריך לצאת מחוץ למעגל החיים כדי להגיע לנירוואנה, אלא אפשר לזכות באותה הארה פנימית עמוקה דרך החיים עצמם. או כמו שאומר רבי נחמן מברסלב "לאכול צריך לשתות צריך להוליד ילדים צריך, אלא שהכול צריך להיעשות מתוך קדושה וטהרה. משמע כשאדם לוקח בידו כוס מים, הוא לא תכף שותה כמו בהמה, אלא קודם מברך "שהכול נהיה בדברו" ובכך הוא מעניק מימד של קדושה למים האלה שהוא שותה. ואותו הדבר באוכל ואותו הדבר במין. הרי מין זה הכול תאווה ופורנוגרפיה אבל כשהאדם מודע לזה שמצוות פרו ורבו היא המצווה הכי חשובה בתורה. ושבעצם המין נוצר ליצירת חיים חדשים כל מעשה האהבה מקבל משמעות של קדושה. זה לא ככה שאדם אומר לאשתו "יאללה רותי תתפשטי" אלא הוא מבין שלא הכל מובן מאליו בחיים. ובעצם יש תרי"ג מצוות שזה שש מאות ושלוש עשרה מצוות שכל מטרתם לצמצם את האני של האדם למינימום כדי להביאו למצב של רוחניות מוחלטת. תרי"ג הם צירוף של רמ"ח (248אברים) ושס"ה (365 גידים) שהם כל האדם.
תכלית המצוות כפי שהם כתובים בשולחן ערוך הוא הטקס. כמו שכתב ז'בוטנסקי בספרו על "ההדר" שזה המורה של חניכי בית"ר "מותר האדם מין הבהמה זהו הטקס" בעצם מה שעושים המצוות זה לפרוט את ההתנהלות היום יומית של אדם לטקסים קטנים שתכליתן לצמצם את האני של האדם עד כדי מינימום, כך למשל מצוות השולחן ערוך מלווים את האדם מרגע היקיצה אפילו כשהוא נכנס לשירותים מוכתב לו איך לנגב את אחוריו ובאיזה אצבע אסור לו להשתמש. וכל זה כדי לגלות את סוד הצמצום של האדם. בדומה לקפיץ שאתה לוחץ ולוחץ אותו כלפי מטה והוא הוגר בקרבו יותר ויותר אנרגיה ככל שממדיו הולכים וקטנים או בדומה לתופעת ה"חור השחור" בטבע שככל שהחומר של הכוכב נדחס בו יותר יותר המסה שלו רק הולכת וגדלה.
הרמב"ם במורה נבוכים מסביר את טעמי המצוות בזה שבעצם אין בהם טעם. כל עניין החרות האנושית הוא בעצם בשחרור האדם מכבלי ההיגיון. מי שמחפש סיבות סוציאליות כאלה או אחרות למצוות מחמיץ את העיקר ובעצם מבטל את תוקפן ותכליתן של כל המצוות. שהיא להביא את האדם להארה או נירוונה. כדי להגיע למצב של רוחניות מוחלטת האדם חייב להשתחרר מכבלי הרצון. גם לימוד התורה מכוון לאותה תכלית. כל המהות של הלימוד הוא בזה שהוא לא לתכלית מעשית או בלשון חכמים "קרדום לחפור בו" כל הגמרא והתלמוד הם חסרי ערך מעשי לחלוטין. כל הדיונים והפלפולים האין סופיים על כל אות ותג שכתובים בהלכה הם אך ורק לשם הלימוד. "מתוך שלא לשמה, לשמה"
עד כאן בקיצור מקוצר דרך היהדות מעמדה של האדם החילוני. כמובן שברגע שאנחנו מערבים בדיון גם את שאלת האמונה אנחנו נוגעים גם במשמעות הדתית של ההלכה והמצוות לאדם המאמין . אבל בעצם האמונה היא לא עניין קריטי שאחרת (לפי ליבוביץ) היא הייתה מופיעה כאחת המצוות בתורה. אבל האמונה מופיעה בפעם הראשונה בתנ"ך בעת קריעת ים סוף ביציאת מצרים "ויאמינו" נאמר שם והכוונה היא לגויים שחזו בנס קריעת הים ואין הכוונה ליהודים. שיהודי חייב קודם כל לקיים את המצוות בין אם הוא מאמין ובין אם הוא לא מאמין.
עד כן החלק הראשון של הפוסט |