זהו הרשומון השישה עשר אותו אני מעלה בבלוג. הדברים מובאים כפי שנכתבו בצורה אותנטית ביום שעלו על הכתב, מתוך אמונה, שהמחשבה הראשונה היא הכי מזוככת.
תוספות טקסט, תוצאה של הבנה מאוחרת, בעת שקראתי מחדש את החומר המצטבר, מסומנים בכחול.

הייחוד של רשומון זה הוא במרחק הרגשי והפיזי שאני חש כלפיו, היום בתחילת חודש אוגוסט 2010. בפתיחת הרשומון הקדמתי שיר, שכתבתי בתחילת חודש מאי 2010. כעת כתבתי לו גרסה עדכנית. ימים אלה של תחילת אוגוסט מאוד משמעותיים, אך מה מתרחש בהם יסופר בבוא הזמן. אני יודע שלא יהיה ניתן להבין את הימים האלה של תחילת אוגוסט בלי להבין את התהליכים שהחלו אז בחודש מרץ. אני חייב להתנצל על כך שהרשומון ארוך ומתיש, אך כידוע אני שומר על אותנטיות. כך חשתי, כך חשבתי, אז בחודש מרץ ותחילת חודש אפריל. אני יודע שמעטים יקראו אם בכלל את הפרטים, אך אלה היו חלק ממני ומה שנכתב לא נמחק על ידי.

מביט במראה (נכתב ב 3 מאי 2010)

כשאני מביט במראה,
נדמה שהזקנתי לפחות בעשר שנים.
כשאני מביט במראה,
עיני שקועות, אין בהן מילים.

כשאני מביט במראה,
זיפי זקני הארוכים הלבינו
ואינם מהווים תחליף לשיער שאיננו.

אני כל כך מתגעגע למה שהייתי.
אני כל כך חסר.
אין אפילו סימן חי אחד מאותו עבר.
הגעגוע מכאיב את נשמתי,
לפעמים נדמה לי שהגעגוע יהרוג אותי.

מביט במראה (נכתב ב 4 אוגוסט 2010)

כשאני מביט במראה
נדמה שהזקנתי פחות ממה שחשבתי.

כשאני מביט במראה,
עיני כבר לא שקועות,
ושוב רואים בהם לבן
ויש בהם אמירה,
הנני כאן.

כשאני מביט במראה
זיפי זקני מגולחים למשעי
ואין כבר צורך שיהוו תחליף
לשיער ראשי.

ועדיין מתגעגע למה שהיינו.
ועדיין חסר.
ומתרבים הסימנים בעיקר ברגעים הכי קשים.
עוד הגעגוע מכאיב לעיתים את נשמתי,
אך לפעמים נדמה לי שהגעגוע מחייה אותי.

14 מרץ 2010 יום ראשון

אבי בבוקר

אבי חבש מגבעת בגווני חום אפור
וז'קט דק מצמר, אולי מכותנה,
שכאילו נתפר עם המגבעת.
עם קשר הדוק של עניבה,
ללא קשר לעונה.

את גופו הצנום כיסה
בשכבות מגינות בהתאם לעונת השנה
את גופו שעבר סבל פיזי
סבל אין סופי.

מכנסיו באותם הגוונים, 
שלילה קודם נתלו על כיסא,
כדי שיתיישרו להם הקמטים,
אלה הודקו לגופו בחגורה חומה,
או לעיתים שחורה.
לרגליו נעליי סירה חומות כהות
ללא שרוכים, גרביים בגוונים רכים
והמכנסיים בגובה המתאים.

פניו מגולחות למשעי
ושערו האפור התואם את עיניו
מסורק לאחור.
לא כמו יווני, לא כמו מקומי,
כאילו ג'נטלמן מארץ לא קיימת.

ואני שכול יום החלפתי בגדים,
לעיתים ממיטב האופנה
עם התאמת הצבעים הנכונים
לעולם לא הייתי נוכח כמו אבי.

השיר "אבי בבוקר" נכתב בתאריך המצוין, תחילת מרץ, והוא פתח סוג של תקופה שבה היה לי קל להתבטא במעין שירה ולא בדיווח יבש. ממרחק של שנים רבות, כך השתקף אבי בעיני בשעות הבוקר לפני שיצא מהבית. השבוע חל יום פטירתו.

החיים לצד המחלה והגיגים על מה שקורה מסביב

אמש חגגנו את יום ההולדת של גיסנו שמעון שושני, במסעדת הבית שלנו אגואה. היה מדהים. אוכל מצוין, שפע, פינוקים, שירות מצוין ומחיר יותר מהוגן. שמחתי מאד בשביל גיסנו. שמעון, כמו כולנו, זקוק לאהבה ואתמול היא הוענקה לו בשפע. אני מכיר את שמעון מנערותי. תמיד היינו ביחסים טובים, גם כאשר מסביב געשו הרוחות. תמיד זכרתי ואזכור את היחס המכובד שנתן להורי. שמעון פטריוט גדול, רגיש מעין כמוהו. כאשר ייאוש השחיתות ואי הצדק משתלט עליו, הוא פולט את המשפט "אבן על אבן", כלומר מצידו שהכול יהפוך לחורבות, ואחרי זה נרגע. משפט אלמותי נוסף שלו, "שידאגו אלה שסוחבים" וזאת הוא אומר בהקשר משקלו העודף. שמעון גיסינו, עד שיבה טובה בבריאות תוך הצהרות על דיאטה שספק אם תבוא אי פעם.

הערב החלה ההשפעה המאוחרת של הקרנת הרדיוסרג'רי להכות בי חזק. עוצמת הקרינה שקיבלתי שוות ערך לכל ההקרנות גם יחד, שקיבלתי לראש בעבר. תופעת לוואי של עייפות כבדה מציפה אותי מהבטן לראש, מהראש לרגליים ובתוך העיניים, אינני יכול לתאר זאת, זה כאילו אתה נושא על גופך משקל אדיר נוסף העומד להכריע אותך. אני אתאושש בסופו של דבר, אלא שמועד הטיפול הכימותרפי הקרוב, בעוד ארבעה ימים, עלול להחמיר את תופעת העייפות. שנת אחר הצהריים בת השעה וחצי לערך שיפרה במעט את המצב והקלה עלי את ההליכה להצגת התיאטרון "תקלה קלה" של בית לסין בכיכובו של ליאור אשכנזי. התקלה הקלה הפכה לתקלה די משמעותית, הצגה בינונית ומטה. לא ציפיתי לשקספיר, אבל בהחלט להומור אנגלי שנון. ההומור לא התעלה מעל גובה הבמה ויצאנו די מאוכזבים, חלק מהקהל אף עזב את האולם בהפסקה. יחד עם זאת, אני חייב להודות שחלק מהקהל "התגלגל" מצחוק. את מספר הפעמים שאנו צחקנו, ניתן למנות על כף יד אחת. גם קומדיה בריטית יכולה להיות בינונית.
 
עקב השימוש שלי לאחרונה בסטרואידים, בטיפולים השונים, והשיפור בתיאבון, אני אוכל יותר מבעבר. יש בזה הנאה וחיות, ומאידך פחד לעלייה ניכרת במשקל ללא שליטה כפי שהיה בתחילת המחלה. בתום ההצגה נסענו לקפה ארומה ואכלתי קרואסון שוקולד, כמעט בשלמותו. הייתה זו הפעם הראשונה. לאחרונה אני אוכל קרואסון חמאה בתוספת עוד חמאה וריבה, השוקולד הוא החידוש. ההתלהבות נובעת מהעובדה, שאת הבוקר פתחתי בכוס משקה האנרגיה אנשור, קרואסון חמאה בבית הקפה, ארוחת צהריים, שכללה צלחת מרק מינסטרונה עשירה, חצי סטיק אנטריקוט, שלושה קבבונים, בפעם הראשונה מאז חזרתו החלקית של  התיאבון, ומנות אחרונות מתוך תפריט שבוע הגורמה המתקיים כעת. ועל זה יש להוסיף שליש בירה מהחבית מסוג פאולנר. אני חש את העלייה במשקל ושואל מספר שאלות: עד כמה השפיעו הסטרואידים ומה חלקו של השיפור בתיאבון, מהי השפעת תהליך ההבראה אם אכן הוא מתרחש ומה ההשפעות ההדדיות בין כל אלה.
אני חי עם המחלה ורוצה להיות בריא, בריאות נכונה. אני יותר רגוע, לרוב פחות עצוב. שלם עם צורת הכתיבה שלי. אינני חושב שהיא פאר היצירה, אך היא מסגרת נהדרת להבעת רגשות עיכולם וניתוחם. שקלתי לא פעם להשתתף בסדנת כתיבה יוצרת. תמיד נהגתי לרכוש תיאוריה ואחר כך ליישמה לפי דרכי. כעת הכתיבה שלי שוטפת . סדנא יכולה להועיל לי ולמנוע ממני טעויות, אך עלולה גם לקבע אותי ולהוריד את ביטחוני, ולמנוע ממני את החופש אליו אני מחויב והוא שתמיד עשה אותי מאושר. נכון לעכשיו אני כותב לבד. אולי בעתיד אבצע סדנא כזו.
בכל מקרה אזדקק לשירותים של עורך, או עורכת.  נראה שיש לי חלומות הזויים, אם כי חלומות גם מרפאים.
אני מדגיש שבתקופה בה נכתבו הדברים לעיל, הכתיבה הייתה לעיני בלבד, למעט שיתוף מאוד חלקי של חגית, לא באמת חשבתי שאנשים נוספים ייחשפו לחומר. רק באפריל, כמעט שנה אחרי שהתחלתי לכתוב, החל החומר להתפרסם בבלוג. פעם פוסט מוצלח ופעם פוסט מוצלח פחות.

16 מרץ 2010 יום ג'

הטמפרטורות צנחו מחדש, מימים בהם שרר שרב, לימים בהם הטמפרטורה היא ארבע עשרה מעלות בירושלים. קר, אבל לא קר לי מבפנים, כלומר בתוך גופי, זהו בהחלט שינוי מהותי בהרגשה שלי. תאבוני בריא מאד. אני שוב נהנה מאוכל וכל זה בשינוי הדרגתי שחל בגופי ובבלוטות הטעם שלי. קרואסון עם ריבה וחמאה בבוקר, דג פורל בגריל עם צ'יפס פריך בצהריים, צלחת גדושת תותים חתוכים עם סוכר, שוקולד מקופלת ועוד קרואסון חמאה בלילה. הבוקר נשקלתי, ולשמחתי חזרתי למשקל של שישים וחמישה קילו.
ההתמודדות שלי עם פרוצדורת הרדיוסרג'רי, שבוצעה לפני כשבוע, סבירה. פצע אחד, בעקבות בורג שהוברג לראשי מאחור מצד ימין, מציק ומכאיב לי.
הפצע הזה, שהיה למעשה זיהום, המשיך להציק לי תקופה ארוכה וזמן רב נדרש לי לרפא אותו.

חלק מהחיים והרצון לחיות אותם הן גם הדאגות. התעוררתי סמוך לשעה שש בבוקר לעשות חשבונות של הוצאות מול הכנסות. זה לא שאין לי זמן לכך במהלך היום, אבל כנראה שהנושא הציק לי. אנחנו מאד גבוליים, מוציאים את מה שמכניסים, לא חסכנים גדולים, אבל גם לא בזבזנים גדולים. רוצים לחיות ולאפשר לעצמנו פינוקים קטנים להם הנפש הכואבת זקוקה. הרב של חב"ד ביקש ממני ליטול חלק בעיתון שהם מוציאים לחג הפסח והוא ישמח אם אפרסם שם מודעה של העסק. התביישתי להגיד לו שמצבי הכלכלי שונה מבעבר. אני אמצא את הדרך לסייע לו, זה חשוב לי.

ציון וורדה ביקרו אותי אמש, כרגיל היה נהדר. ניהלנו  שיחה פילוסופית על המחלה, החיים והמוות. הסברתי להם, שאני חושב שלמדתי לחיות עם המחלה, כי אין ברירה. להרגיש טוב ולהיות פעיל זו מתנה נפלאה, להבריא זה כבר בונוס אדיר, מעין נס. יחד עם זאת אני יותר בריא בנפשי אולי מאי פעם.
לא רוצה "לנצח" את המחלה, רוצה לשרוד אותה באיכות חיים ולכמה שיותר זמן. לתרום, להעניק, ללמוד ולהרגיש כל רגע בהווה כנצח. שלא תיווצר אצלכם אי הבנה, עניין הניצחון הוא מעט מיסטי. כמובן שאני רוצה לנצח, אך גם הסרטן הארור "רוצה" לנצח, לכן אני מדבר על שרידות ואיכות חיים ובמעלה הדרך בלי רעש והמולה ננצח. ובשקט באה העוצמה.

בסוף מרץ מתוכננת בדיקת CT, נקווה לתשובות טובות במדרג הראלי של ראשית, ציפייה לבלימת המחלה, שיפור, כלומר נסיגת והחלשות הגידולים ובדרגה הגבוהה ביותר, היעלמות הגידולים. כל אחת מהדרגות הללו תתקבל בשמחה.
חלומות חדשים: לאכול סנדוויץ' חביתה בקפה הלל, לאכול חמין בשבת, לאכול מעורב ירושלמי, לאכול ספגטי. אני חושב שבתוך ימים, או שבועות, אגשים את החלומות בצורה הדרגתית.
נכון להיום, תחילת אוגוסט, הגשמתי את חלום החזרה לספגטי. אני מזכיר ומדגיש שעניין האוכל הוא הרבה יותר עמוק ממה שהוא נראה על פניו.

17  מרץ 2010 יום ד'

כסף, המצב הכלכלי, מאד הדאיג אותי לאחרונה. כבר עסקתי בכך בדברים שכתבתי אמש. החרדה שלי מפני אי יכולת עמידה כלכלית היא חרדה המובנת בנפשי, לא כל שכן עכשיו בזמן המחלה. כפי שסיפרתי, הרב תמיר מחב"ד הציע לי ליטול חלק במידעון שהוא מוציא לחג. הוא מבקש מבעלי עסקים באזור לפרסם מודעות וכך יוכל לממן את ההדפסה. הייתי מאד נבוך, לא נשארה לי יתרה לפרסום, או לתרומה משמעותית. אנחנו בהחלט לא מסכנים, אבל הרווחה היחסית, שהייתה בעבר אפשרה לי לתרום הרבה יותר. בכל מקרה הבטחתי לו ליטול חלק. לא החלק שהוא מצפה לו, בסדר גודל של עמוד שלם, אלא חצי עמוד בחצי עלות. במקרה שהדבר לא יסתדר לו טכנית. אהפוך את העלות שתכננתי לתרומה. התוכנית שלי הייתה פשוטה, אפקיד בידיו המחאה לתחילת החודש הבא ונתגלגל עם תזרים המזומנים. אני לא חושב שאני נותן תרומה מספקת לחלשים שמסביבנו ולכן חשוב לי להגדיל את תרומתי בשווי כסף. אין לי הסבר וגם אין צורך להסביר, אך אני יודע שהרבי מכיר את ההתלבטות שלי וההתייסרות, אך לא פניתי אליו באגרת, אני לא עומד בכל מה שהבטחתי. אבל, משהו דחף אותי דווקא השבוע לסיים את ענייני מול מרכז התשלומים של הצבא בעניין כפל מס בריאות שאני משלם. בשעה שש בבוקר כשגלשתי לחשבון הבנק מצאתי שסכום נאה הועבר אלי בעקבות הטעות שנעשתה. ללמדך, שנס אינו מה שאנו מחשיבים לנס, ללמדך שהדברים מכוונים, כאשר אתה מכווין אותם בעצמך, ללמדך שכמעט אף פעם השאלה היא לא כמה, או למה אלא מתי, העיתוי הנכון הוא החשוב. בכל מקרה תוכניתו של הרב תמיר לא יצאה לפועל, המידעון לא פורסם, אך תרומתי נתקבלה ברצון.
אינני מעוניין להיות חשוד בהמצאת והפצת סיפורי ניסים. האמת היא, "שזה גם לא כזה סיפור רציני" ובכל זאת כל שסיפרתי, אמת לאמיתה. ומי שרוצה לראות בכך דבר אקראי, רשאי לראות זאת כך, אך שיזכור שגם אקראיות יכולה להיות מכוונת עם כל הסתירה המובנת במשפט.

כפי שכבר סיפרתי, אני חוזר בהדרגה לאכול מזון מגוון יותר מבעבר. היום אני אעשה ניסיון באכילת קבאב בסגנון מסעדת אגאוה. קבאבונים קטנים מאד, מעט שום ופטרוזיליה, שלא ישתלטו על הטעם, מלח ופלפל. חום גריל בעוצמה גבוהה, חריכה קלה במעטפת ושמירת הפריכות בתוכן. אני שוב עוסק באוכל, כי לחשוב אוכל זה לחשוב בריא. רק מי שלא אכל מזון מוצק במשך חודשים כפי שקרה לי, יכול להבין זאת.

עוד כמה דקות אני יוצא בדרכי לפיזיותרפיה השבועית  ולאחריה אסע לבקר בשוק מחנה יהודה. רק מי שצעד בשוק כולו רועד מקור, נמלט מריחות שלא מסתדרים עם הטיפולים הכימותרפיים וההקרנות, עיניו דומעות וראייתו חלקית, מדי פעם שוכח שקיות שכבר מולאו ושולמו על דוכני הירקנים, יודע להעריך את הרגע, את הנצח שבתוך תוכך, את רגעי האושר ללכת בשוק ולחיות.
הניסיון עם הקבאבונים לא היה הצלחה היסטרית. הניסיון לחזור לטעמי העבר הוא הבסיס לטעות. נכון לחודש יולי למדתי לחשוף את עצמי לטעמים חדשים. "כביש עוקף כימותרפיה".
מאידך, המגע עם השוק היה נפלא.

מתחיל לגבש את החלום האישי

18 מרץ 2010 יום חמישי

האחיין שלי דראל, חוגג היום בר מצווה בארה"ב. שלחנו לו ברכה חמה בדוא"ל. אולי יבוא היום ואבקר אותו ובכלל את כל המשפחה של אחי.

בוקר אחד אקום, כמעט בדומה לבוקר זה. ארתיח מים לכוס תה, או אולי לכוס קפה, אניח תפילין ואברך שמע ישראל. אבחר לי בגד קיצי קליל כיאה למזג האוויר, ארחץ את גופי, אתגלח למשעי והתענג על השיער הגדל על ראשי והמכסה בו כל חלקה חשופה. אפרד מבני הבית הערים בנשיקה ואצא לעבודתי, למלאכת הכתיבה. קרואסון חמאה בליווי ריבה יפתחו את הבוקר מעט לפני שהדף הווירטואלי יתמלא בזרימה של אותיות, מילים ההופכים למשפטים. כשאסיים את החלק של משרת הכתיבה, אסתער על מלאכת ההתנדבות והגשמת הייעוד. מסביב לעיני לא תהיה כל נפיחות, בדיוק כמו הבוקר באופן מקרי, ריאותיי יהיו צחות, ראשי נקי וליבי מלא אהבה. בוקר אחד זה יקרה, כך אני חושב, אני ממתין בסבלנות רבה ומקווה שאהיה ראוי לו לאותו הבוקר. עד אז אקבל היום טיפול כימותרפי מספר שלוש עשרה. עד אז יאתרו מישל, או ניסים, את הוריד בידי, ישאבו מבחנות דם ואנו נמתין לתוצאות הבדיקות. בוקר אחד אקום ואולי יומי יהיה הפוך. קודם אסתער על ההתנדבות ותוך כדי אשתה קפה הפוך. בוקר אחד אדע שחיי שוב מלאי משמעות.

בסיום הטיפול נלך לאכול ארוחת צהריים מאוחרת. ההתעסקות שלי באוכל באה מתוך נשמתי פנימה, היא חלק מהשיקום שלי לקראת אותו הבוקר. בערב יבואו החברים. ציון כהרגלו יגיד, "שהוא מופתע לטובה" , ארי יגיד, "ייקח עוד מספר חודשים", ורדה כבר תמצא ממה להזהיר אותי ואני אלגום מבירה קרה ואגיד, שעסקת חיי הייתה לשכן את הרבי בתוכי.

שחיתות, חוסר ענווה, יהירות, עוולות, רוע וקנאה יכולים להוציא אותי מדעתי. אני מרשה לעצמי להתרגז, מי אמר שהמחלה צריכה להחניק רגשות. אז למען השם, איך יתכן שאלי ישי משמש כשר פנים בממשלת ישראל, כאשר מעבר לים ניצב דווקא חוסין אובמה, איך יתכן ששולה זקן חשבה לה לנהל מדינה מעמדת מנהלת לשכת ראש הממשלה, איך למען השם צבר קובי פרץ מעל מיליון שקל בכספת, אותם הסתיר ממס הכנסה ומיתמם למול התקשורת. ריקבון. אלה הדוגמאות האקראיות של היום הזה. ולמרות זאת, רובם של האנשים טובים וישרים והתקווה גדולה ואנו צריכים להכות מכות קשות בעשבים השוטים הצומחים מסביבנו. לא לפרגן, לא להבין, אלא לדחות ולהקיא. שלא יהפכו התנהגויות אלה לנורמה מקובלת בחזקת, "כולם כאלה".

המשיכה לסוכר

21 מרץ 2010 יום ראשון

הבוקר, אני לא שקט וחש אי נוחות ולא בדיוק מבין מדוע. החלטתי לשנות זמנית את מקום הכתיבה ונסעתי לקפה קולנוע סמדר שבמושבה הגרמנית. מכונת הקפה טרם התחממה, הקרואסונים טרם נאפו ובכלל הברמנית הייתה נרגנת אפילו יותר ממני. עזבתי במעט כעס והערה עוקצנית, בדרך עצרתי בקפה ארומה. טוב, כאן קשה ליפול, התפריט מוכר על הצדדים הטובים בו ועל חולשותיו. כמובן שבסוף נחזור לדובשנית, אבל שינוי קל באווירה לא יכול להזיק. אז מה בעצם מטריד אותי. מטריד אותי, שמשיכתי לסוכר, תותים, ריבת תותים חמאה וקרואסון לא יודעת שובע כמעט. גם אתמול בלילה חגית וסתיו הביאו לי קרואסון מארומה אותו ליוויתי במנה גדושה של ריבה משני סוגים, האחת מקיבוץ יד מרדכי והשנייה ביתית מעשה ידיה של חמותי, שתיהן מצוינות. הפחד להשמין מחדש קיים, אך הוא משני ואין לו שום חשיבות אמיתית, הפחד האמיתי הוא אהבתו של הסרטן לסוכר. מה אם חס וחלילה במו פי ותשוקותיי אני מאכיל את הסרטן. אהבתו של הסרטן לסוכר אינה אגדה ואינה דורשת הוכחה, אלא שלעיתים היא מתקיימת ולעיתים לא. ורדה כבר הזהירה אותי מכך.
בלילה, שנתי הייתה איומה ובבוקר קמתי עם עצירות. אחרי הכול, שוב התפריט שלי משתנה. שתי פתילות פתרו את הבעיה חלקית ואני צריך להקפיד לעלות את המינון של הכדורים הטבעיים ליצירת פעולת מעיים. רגלי מעט חלשות. אחד מפצעי הברגים בראש מהרדיוסרג'רי כואב לי מזה מספר ימים, מעט נפוח מהאחרים ודקסמול עדיין מקל על הכאב. בשבת בבוקר צעדתי כארבעים דקות בשני חלקים ובניהם, כחצי שעה, ישבתי בקפה של קולנוע סמדר, בשבת האווירה מאד מיוחדת.
אי של חילוניות, לאו דווקא של נורמאליות. טוב, מעולם לא הייתי שייך למקום מסוים, אני יכול להרשות לעצמי ליהנות ולחוות יותר מעולם אחד ואין בכך שום סתירה אמיתית.

ליצמן, אובמה ומה שבניהם, כמו למשל עוד בדיקת CT

שערוריית בניית חדר המיון החדש באשקלון לא יורדת מסדר היום. טירוף, ללא כל סיבה ובהתאם לדרישתו של סגן שר הבריאות, מתעתדת ממשלת ישראל להקצות למעלה ממאה מליון שקל לבניית חדר מיון ממוגן, שייתן פיתרון לבעיית הקברים, שאין חולק שאינם קברים יהודיים, אלא פגאניים. טיפשות, רוע, טירוף, עיוורון כל מילה מתאימה כאן. גם אם הקברים הם של יהודים, ההלכה היהודית יודעת למצוא את הפיתרון המתאים, להימנע מפגיעה בכבוד המת ולהתחשב בצרכי המציאות הקיימת, הצורך בהצלת חיים.
ג'ודי ניר שלום מוזס אומרת, שיש שני דברים חשובים ובסיסיים, אוכל ותרופות מצילות חיים. אני מסכים איתה. עם השנים אני מוצא את עצמי יותר ויותר מסכים איתה. נדמה, כך אני מתרשם, שהיא משקיעה את כספה ומרצה במטרות ראויות. מאה שלושים וחמש מיליון שקל, למזון לנזקקים ולתרופות מצילות חיים, לאלה שהם בין העולם הזה לעולם הבא, הוא סכום אדיר.

לרוב אני נוהג לתקוף את חוסין אובמה. לא מתוך גזענות, או כי אני מחזיק בדעות ימניות, ההפך הוא הנכון, אלא בגלל שאני באמת חושב, שהוא לוקה בליקוי מאורות והוא אינו מבין את עומק הסכסוך והשנאה בין המוסלמים ליהודים. אני באמת מאמין שפעולותיו מזיקות, מובילות לגיהינום, מגביהות את הלהבות ולא מורידות מעוצמתו של הסכסוך, אפילו לא גרם אחד של שנאה. הבוקר זוכה אובמה אצלי לאמפתיה גדולה. היום הוא ינסה להעביר חוק בריאות חדש לאמריקאים. חוק כזה, כך הוא מקווה, יאפשר גם לעניים וגם לחסרי האמצעים לזכות ברפואה טובה ומצילה. מלבד הכוונה הטובה והראויה, המניע שלו מרגש לא פחות בעיני, שאחרי הכול למדתי שהכול אישי. מתברר שאימו של אובמה נפטרה מסרטן השחלות שהיא בת חמישים, תוך ניהול מאבק מתמשך נגד חברת התרופות, שסירבה לספק לה תרופות מאריכות חיים, בטענה שהביטוח הרפואי שלה לא מכסה זאת. אובמה נשבע שיעשה הכול שמקרים כאלה לא יחזרו על עצמם. אני מאחל לו הצלחה מכל הלב.
נרגעתי מעט בעזרת הכתיבה. מחר יש לי בדיקת .CT כתמיד בדיקה מדאיגה ומטרידה. נדרג את הצפיות ממנה, כפי שלמדתי וכתבתי לאחרונה. ראשית נקווה שאין הרעה, שנית נקווה להטבה, ולבסוף בדרגה הגבוהה, נס קטן תמיד יתקבל בברכה.

22 מרץ 2010 יום שני
 

ההצבעה על הרפורמה בבריאות של אובמה עברה בהצלחה. אני באמת שמח בשבילו, אבל יותר שמח בשביל אותם אזרחים שיקבלו מענה רפואי טוב יותר, מאידך ממשלת ישראל התחרפנה. בהנהגתו של ליצמן, סגן שר הבריאות, היא אישרה את בניית חדר המיון הממוגן באשקלון בתוספת עלות של מאה שלושים וחמש מיליון ₪, וכל זאת, כדי לא לבנות על שני קברים, כנראה פגאניים. ליצמן, אם יש גיהינום, סללת לך דרך בטוחה לשם. עליך זכור היהודים לא סולחים על יוהרה ואתה חטאת בחטא היוהרה.

לילה לא פשוט עבר עלי. אחד מפצעי הרדיוסרג'רי מודלק. אתמול בצהריים ניגשתי לבית חולים, פגשתי את נדיה האחות ובהתייעצות עם רופאה שאינני מכיר, הוחלט על מתן אנטיביוטיקה. מקווה שעד הערב יכול שיפור, כי בהחלט מדובר בכאב חזק וזיהום אינו הדבר המתאים לחולה סרטן.

אני עולה במשקל בהדרגה ואין זה מפתיע. הבוקר שקלתי קצת למעלה משישים ושש  ק"ג. עלייה של שני ק"ג בחודש האחרון. האוכל טעים לי. אני אוהב מרק ירקות, אוהב דג, אוהב סטייק אוהב סלט, אוהב מתוק, אני אוהב לאכול. חלים בי שינויים ככל שאני מתרחק מהטיפולים הקשים. בשלב זה הרדיוסרג'רי לא גרם לתופעת לוואי, למעט הדלקת שהזכרתי קודם לכן.  חזרתי לנחור מעט לפי עדותה של חגית. הפוליפים באף כנראה גדל מחדש עקב ההפחתה בכימותרפיה. מחד מפחיד שגם הסרטן ירים ראש, ומאידך להיות נורמאלי זו השאיפה וגברים בגילי נוחרים ברמה כזו, או אחרת. 

שחזרתי את הסיסמא שלי לפייסבוק. אינני זוכר מתי פתחתי אותו, מעט לפני, או מעט אחרי גילוי המחלה, בכל מקרה המשימה כעת להשתמש בו לצרכי העסק. אין לי צורך בלאסוף חברים וירטואליים, במחלה נתגלו כאלה לא מעטים.
אנו עדיין מחפשים את היתרונות העסקיים של הפייסבוק. את מירב זמני השקעתי בבלוג שלי בקפה דה מרקר, ייתכן שאם ארחיב את ידיעותיי בתחום ואשקיע בכך יותר זמן אכן יבואו התוצאות. אני חש שזהו כלי עם פוטנציאל אדיר שטרם למדנו איך לגשת אליו ואיך למצות אותו.
רגשית ומנטאלית, הרבה יותר נעים לי ומעניין לכתוב בבלוג שלי.

בערב ביצעתי סריקת CT, הזרקת דיו ושתיית דיו. אני כל כך לא אוהב את זה.

23 מרץ 2010 יום שלישי

במחלת הסרטן, השינויים בהרגשה ובתחושות יכולים להיות קיצוניים מיום אחד לשני, מבוקר לצהרי אותו היום ומשעה אחת לזו אחריה. היום אני עייף, עייף מאד. הדלקת בקרקפת גזלה ממני את כול האנרגיה. מאז הרדיוסרג'רי עברו קרוב לשבועיים והמצב רק החמיר.  פרופסור נחושתן שינה את סוג ומינון האנטיביוטיקה, מסוג שנקרא "זינט" לסוג  הנקרא "צ'פורל" ובמינון כפול, אלף מ"ג, שתי קפסולות, שלוש פעמים ביום. הבוקר קמתי עדיין עם כאב, אני מקווה ש"מקום"  הדלקת, לא יתעורר ויכאיב לי עד טירוף, כמו ביומיים האחרונים. לדלקת נוסיף את  סריקת  CT שביצעתי אתמול. מכול הבדיקות, זו הבדיקה שהכי מעייפת אותי. שתיית חומר השיקוף, הזרקת הדיו וכמעט שלוש שעות המתנה סוחטים אותך לחלוטין. כשהגענו הביתה השתוללתי מכאב וצרחתי, בין השאר על חגית, כמובן ללא הצדקה. הבוקר התנצלתי. התנהגות מאד חריגה מבחינתי. צר לי שפגעתי בה. אני בורח מהתוצאות, כאילו הן אינן מעניינות אותי. מפחד לצפות לטוב. מהרהר כיצד תתקבל ההודעה על הממצאים, אנחנו נבוא לפרופסור נחושתן והוא יבשר, או שהוא יתקשר ויעדכן?

בכל מקרה ההתלהמות כנגד אובמה מעט שכחה. יתכן שהלכנו רחוק מדי בהשמצות? והתשובה שלי היא לא, בהחלט לא הרחקנו לכת. טוב "לא יצא ממנו" ונצטרך להמתין שיתחלף. כמו שאמר אבי זכרונו לברכה, שמחר נציין את יום האזכרה שלו, עדיף להיות כמו שיח ולא כמו עץ. שעוברת רוח סערה השיח מתכופף, שההסערה חולפת השיח מתיישר מחדש. העץ עומד בסערה אך מספיק פעם אחת שהסערה תשבר את העץ, שכבר לא יקום מחדש. 
נכון לחודש יולי חל שיפור משמעותי ביחסינו עם אובמה. זה חשוב, אחרי הכול האיראנים לא מתים עלינו.

הבוקר התחילו פני לחזור בהדרגה לצורתם הרגילה. זה יותר משבוע שאני מסתובב עם פנים עגולות, פני ירח כתוצאה מכמות הסטרואידים שספגתי. אני צריך לשמור לא לעלות במשקל יתר על המידה, הכבדות הזו לא מוסיפה לי בריאות. אני גם חייב לעשות מאמץ ולהשתלב בהתנדבות  בתחום העזרה לחולי סרטן. פחות חשוב אם זה דרך בית החולים הדסה, או דרך ארגון אחר.
יש לי תובנה מאוחרת. יום לאחר בדיקות בהם מוזרק דיו לגופי, העייפות ממנה אני סובל היא קיצונית, על הגבול הכאב הפיזי. קרינה היא דבר היום ונורא.

תוצאות הזיהום המיותר בקרקפת

24 מרץ 2010 יום רביעי

יום האזכרה לאבי ז"ל, חמש עשרה שנה עברו, חתיכת חיים.

אינני יודע מדוע דווקא היום בחר העיתונאי המצוין, איתן הבר, לפרסם מאמר בו הוא נזכר באימו, שנפטרה מסרטן לפני שנים רבות. אם אני מבין נכון, זהו ליל הסדר שעורר בו אסוציאציות וזיכרונות. הבר ממעט למסור פרטים, אך מעביר הטיב את התחושה. תחושת הייאוש והתקווה הנשזרות להן כמו חלה קלועה ללא יכולת להבדיל האם יש תקווה, או רק ייאוש. דבר אחד הוא מצליח להעביר הרבה יותר טוב ממני, את תחושת העצבות. סרטן היא מחלה עצובה. היא עצובה בעיני כעת, עד כדי כך שאני בורח מתוצאות ה CT. כאילו אומר לעצמי, המצב הגרוע, ידוע לי, אני חי איתו, למה להעכיר את האווירה ומצב הרוח בבשורות קשות יותר.

בכל מקרה גם הבוקר אני בדרך לבית חולים. בשעה שלוש לפנות בוקר קיבלתי דוא"ל מפרופסור נחושתן בו נכתב, " אם עדיין כואב מוטב שתגיע לבית חולים להערכה מחודשת של הדלקת". אומנם יש שיפור מה, זו לא אותה עוצמת כאב, אבל בהחלט כואב וללא משכך כאבים לא הייתי מחזיק מעמד. אני לא אמתין להחרפה בדלקת, סוף השבוע והחג מתקרבים, מוטב שרופא מומחה יחד עם פרופסור נחושתן יבצעו הערכת מצב ויקבלו החלטה. עד אז האנטיביוטיקה ממשיכה להתיש אותי.

25 מרץ 2010 יום חמישי

הבוקר נפתח בהחלפת דוא"ל עם פרופסור נחושתן, עקב פריחה שכיסתה חלק מגופי. התעוררתי בלילה האחרון והתגרדתי. חגית זיהתה את הסיבה לגירוד, פריחה. הייתי מטושטש מדי מכדי להבחין בה. מעולם לא הייתה לי רגישות לתרופת והנה גם תורי הגיע. הרגישות היא לאנטיביוטיקה שאני נוטל עכשיו, צ'פורל. פרופסור נחושתן הורה על הפסקה מיידית של נטילת האנטיביוטיקה ובשלב הזה אני אטול מחדש דקסאמטזון, סטרואיד, ארבעה מ"ג ביום, במקום. מהו ההפסד הצפוי, השמנה, פנים עגולות, פני ירח, עצבנות, לא שחסרה לי. עד שסוף סוף נפטרתי מכול אלה. הרווח הצפוי שיפור נוסף בתיאבון.

במקביל תיאמתי את הסעתו של מרדכי שרמן לבית החולים לטיפול דיאליזה. עקב השיפוצים בהדסה, הכניסה לבניין הראשי של בית החולים, היא דרך בניין שרת ומרדכי ביקש לעשות מאמץ ולאחסן את עגלת הנכים אצלי ברכב. נקווה שתכנס. בנוסף איחרתי את הפגישה שלי עם נציג פורטל האינטרנט איתו אנו מתוכננים לעבוד.
מתברר שתא המטען שלי גדול דיו לאחסון עגלת הנכים, אלא שהמאמץ הנדרש ממני להרים את העגלה ולהכניסה לתא המטען הוא עצום. ראיתי בזה ועד היום אני רואה בזה חלק מהאימון הגופני הנדרש לי.

האנטגוניזם שלי לאובמה מתעצם מיום ליום. אני משער, שברמה הפסיכולוגית רגשית אני יודע למה. תמיד סלדתי מאנשים קרי רוח המושכים את החבל עד הסוף, או לפחות קרוב לקצה, מלאי ביטחון עצמי ומנופחים. אני חושש שאם הוא לא יעצור בזמן, הוא ייצור כאן בעירה, שבשלב מסוים לא יהיה ניתן להשתלט עליה. לא מדובר בצורר או איש אנטישמי, אלא במנהיג עם נטייה ברורה לכיוון הפלסטיני. גם חוסין יילמד שהפלשתינאים לעלום לא יחמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. אני כל כך מקווה שאני טועה, כי אין דבר שאנו זקוקים לו יותר מאשר שלום.

יום אחד זה יפסק. זה יפסק בכוח, או בחוק, או כתוצאה משכל ישר. לא ייתכן שעלות שכרו של מנכ"ל בנק הפועלים החדש, ציון קינן, היא קרוב לשתיים עשרה מיליון שקל, עבור ארבעה חודשי עבודה. אין שכיר אחד בעולם, שהוא עד כדי כך מוכשר להשתכר סכום כזה. למה זה מעסיק אותי, כי זה כסף ציבורי שיכול להיות מתורגם למנות מזון לפסח הקרוב, או לתרופות מצילות חיים, או לכל צורך חברתי אחר. לכן, אני מאחל לו ולדומים לו, שתמיד יאלצו להפריש את רוב שכרם לקהילה. נכון, מחלת הסרטן עושה אותי כועס, אבל לא יותר ממה שכעסתי אי פעם על עוולות.

הסעתי את מרדכי שרמן לטיפול דיאליזה. בנו, פרופסור יואב,  אמר לי, " עוד מעט אתה תהיה בסדר". אף פעם, מהיום השני לאשפוז שלי ועד היום,  לא שמעתי את יואב כל כך אופטימי, כאשר אני כל כך פסימי ובורח מתוצאות ה CT.
ממתין לפרופסור נחושתן שירשום לי אנטיביוטיקה אחרת במקום הצ'פורל , שגרמה לי פריחה. מתברר שהסטרואידים לא מחליפים את האנטיביוטיקה כפי שחשבתי, אלא נועדו לטפל בפריחה ובגירוד. אבל כבר אין צורך, כי אלה פסקו עם הפסקת נטילת הצ'פורל. האנטיביוטיקה הוחלפה ל"זטו" ובנוסף קיבלתי כדור נגד האלרגיה ומשחה לפצע.

בערב חזרנו לפרופסור נחושתן. הוא הביא את פענוח ה CT, אבל לא הצליח לראות את התמונות במחשב שלו. מצאנו רופא מאד עייף, בצדק, על גבול חוסר הסבלנות. נתחיל עם חצי הכוס המלאה: לא רואים גידולים בראש, בהסתייגות המגבלה שה- CT לא רואה את מה שה - MRI רואה, הגידול הישן והמקורי בריאות ללא שינוי, טוב הוא חטף לא מעט ואין גרורות חדשות בגוף. חצי הכוס הריקה: יש מוקד חדש בריאות בגודל ס"מ אחד ולא ברור אם הוא גידול, או דלקת.

אין ציפיות, אין אכזבות. ייתכן שפרופסור נחושתן מאוכזב. אני מרגיש טוב. הפסקת נטילת האנטיביוטיקה מסוג צ'פורל החזירה אותי לחיים. הדלקת עדיין קיימת, אך ניתן לסבול את הכאב אותו היא יוצרת. זוהי מחלת הסרטן במלוא הדרה, אתה יכול להרגיש טוב, להראות נפלא ומתחת לפני השטח מתרחשים תהליכים. יחד עם זאת, אין אושר גדול יותר מאשר להרגיש טוב.
נשוב לביקור נוסף אצל פרופסור נחושתן ביום ראשון הקרוב לתור שנקבע מראש. נקווה שהפענוח בכתב יד יהפוך לפענוח מודפס וחתום. כמו כן נוכל לעיין בתמונות העדכניות. ייתכן ויוחלט על CT  חוזר ברזולוציה גבוהה לריאות. נתכנן את המשך מתן התרופות. כמו כן נקבע יחד מה המועד הנכון ל -  MRI ביחס לרדיוסרג'רי.
אני לא החולה הראשון שבתחילה גרם למחלה לסגת ובהמשך היא מרימה ראש. נשיב לה מלחמה. כרגיל בשיחה עם נחושתן עולים ומתפתחים דברים מעניינים. גילנו שהאונקולוג שלי, שאין חולק על בכירותו, מחנה את רכבו מחוץ להדסה והולך ברגל מרחק לא קטן בוקר וערב. זה האיש. רובנו מדברים על צניעות והוא צנוע.
כיום נוהג הפרופסור שלי לרכב על אופניים מביתו, באחד היישובים בהרי ירושלים, לבית החולים ובחזרה.

26 מרץ 2010 יום שישי

שעון קיץ החל היום, הקור חזר ויש סיכוי לגשם. ללמדך שאין משמעות לתאריכים, אלא למציאות.

האם תוצאות ה – CT מאכזבות, או אנו נחפזים במסקנות?

28 מרץ 2010 יום ראשון

אם הכתיבה שלי נקראת כדיווח, אין אלא להאשים את ההרגלים שרכשתי בצה"ל. כמובן שאני מנסה להפוך את כתיבתי ליותר יצירתית ואף יצרית, כדי שאם משהו יקרא את החומר המשעמם שלעיתים גם מעורר סלידה יוסב לו לעיתים יותר עניין.
בכל מקרה אני יכול לדווח שלאור תוצאות ה CT מצב הרוח שלי וכנראה גם של חגית בשפל המדרגה. קשה להתאושש מבשורות קשות וכאשר יתכן ומחלת הסרטן מרימה ראש, אתה נתקף פחד. ברוב טיפשותי, לא רק ששדרתי זאת לחגית, אלא שאף הזכרתי את המוות הקרוב יותר מפעם אחת. כולם מתים בסוף בוודאות וממחלת הסרטן כולם מתים בוודאות מוחלטת. גם זה לא מדויק, כי אתה יכול למות מהתקף לב בטרם מחלת הסרטן תכריע אותך.

לסתיו יש חום. אני מעט מרוחק ממנה, לא תמיד מבין למה. ההתנהגות שלה היא כשל נערה בת 20 בהחלט לא חריגה, היא הרי בת עשרים,  אם כי האובססיה שלה לספירת קלוריות מדאיגה ומראה גופה שברירי למרות שהיא יפיפייה. אני מקווה שהחום הגבוה והחולשה מהם היא סובלת, אינם קשורים בכך, אלא במחלה ווירלית שתחלוף. אני מאד אוהב אותה ויהיה לי מאד מצער לא לחזות בה בטקס קבלת תואר ראשון, בטקס נישואיה ובהריונה הראשון. אני חייב להלחם על כל יום נוסף ולא להרפות. כל עוד אני ארגיש סביר, יהיו אשר יהיו הטיפולים אני חייב להמשיך הלאה.
ינון בענייניו ואולי טוב שכך. לומד יחד עם החברה שלו את אומנות הפשרה של החיים ביחד. אני מקווה שבאמת זה כך והוא, או היא, לא נכנעים אחד לשני וצוברים כעסים. עבודתו מחייבת אותו בקשר הדוק עם חיי הלילה.

הבטחתי לעצמי ולחגית שאני אקח גם את המשבר הקשה הזה לכיוון חיובי. החלטתי שיותר אני לא מתרגז וזועם על כל שטות. כמובן שכבר ביום שישי לא עמדתי בכך ואני חייב להודות שלא קיבלתי סיוע מחגית. מותר לה, גם לה לפעמים נגמרת הסבלנות.

אני רוצה להסביר משהו על משמעות הזמן והמוות אצל חולה סרטן. אעשה זאת בהקשר של ליל הסדר אותו נציין בעוד יומיים. לפני שחליתי ידעתי "בוודאות", שגם את ליל הסדר הבא אחריו אני אחגוג ולא ייחסתי לכך כל חשיבות. השנה כחולה סרטן לא ברור לי אם אחגוג את ליל הסדר הבא. ובאותו הקשר, בשיחה האחרונה עם פרופסור נחושתן דיברנו על שרידות. ציינו שעוד מעט אנו חוגגים שנה מאז גילוי המחלה. חוגגים את החיים כמובן לא את המחלה. פרופסור נחושתן ביקש שאביא לו מתנה לחגיגה של השנה השנייה. עוד שנה נשמע נצח. אני אביא לו מתנה בי נשבעתי.

קראתי שאביבה שליט הצהירה שהשנה המשפחה לא תחגוג את ליל הסדר. אני מבין אותה. אני מבין את כאבה ואני מבין מדוע אינה יכולה לציין את ליל הסדר. בנה בשבי מעל לשלוש שנים ומשמעות חג הפסח היא היציאה לחירות. מגלעד שליט נשללה החירות. לכאורה, גם אני יכול להצהיר שאינני חוגג את ליל הסדר. אין לי חירות אמיתית, הפכתי עבד למחלה. לא כך אני רואה את הדברים, החירות היא חירות פנימית ממנה יש לי שפע, עם הפחד, עם הכאב ועם העצב. קפה סמדר בו אני יושב מתמלא המון אדם. מעוז חילוניות שאני חלק בלתי נפרד ממנו ובאותה מידה רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב. נפנה את השולחן.

פסח מנקודת המבט החדשה שלי על החיים

29 מרץ יום שני ערב פסח תש"ע

אינני זוכר בילדותי מנהג של אכילת קרואסון בקפה ארומה, טרם כניסת מועד איסור אכילת חמץ. בארומה של אלפיים ועשר, יש לא מעט אנשים וילדים שעושים זאת.
בילדותי הייתי מתעורר בבוקר ערב ליל הסדר אחוז התרגשות. ראשית כי האביב חזר, מה שאינו נכון לגבי מזג האוויר בחג הזה, ריח שרפת הלחם מילא את חלל האוויר, אימי הייתה עסוקה ללא הרף בניסיון לוודא שאין חמץ והבית כשר, ריח הפסח פשט לו בבית בקלילות, הכול נקי. אבי כבר היה בדרכו לשוק להספיק ולרכוש מצות שמורות, מהסוג שנראה כמו פיתה, מריח כמו פיתה והרבה יותר טעים ממנה, כך שמשימת שריפת החמץ הייתה מוטלת עלי. לפני שריפת החמץ שהייתה מתרחשת בשדה הסמוך קרוב לשעה עשר בבוקר, אימי הייתה מכינה לי מצה מרוחה בחמאה אותה הייתי טובל בכוס הקפה, או השוקו שלי. בערך שלוש עשרה התחלתי לשתות בבוקר נס קפה חם כולו על בסיס חלב, כך שאני משער שלפני זה שתיתי שוקו על בסיס חלב. ייתכן שהיו שנים שלא אכלתי מצה בבוקר ליל הסדר, אלא לחמנייה שאימי שמרה מיום קודם. ללחמנייה טרייה לה הורגלתי כל בוקר הייתי צריך להמתין עד אחרי פסח. למרות הויתור הכואב על הלחמנייה התנחמתי בריחות העזים של בישולי הפסח. דג חי ברוטב אדום עדין, או רוטב אחר בהיר שאינני יודע את טיבו, מרק קניידלך עם כופתאות עוף וחלקי עוף כמובן. צלי בשר שאין כמוהו בעולם, בשר טחון בתוך מצה מגולגלת ומטוגנת הנקרא "פסטליקוס", עם ביצה וזיתים שחורים בצד. הטעם הפשוט והמעודן של הדברים הללו לא יחזור לעולם, אך הוא נתן את טעמו של הפסח לא רק טעם הלשון, אלא הטעם במובן הסיבה לחג, לא אוכלים חמץ, אלא כשר ואם כשר אז מיוחד לפסח. אהבתי את חג הפסח, שגם לווה בחופש ארוך ובליל הסדר, כמובן רק לאחר שהשתלטתי על היכולת לקרוא וזה בא מאוחר מעט, כך שהייתי מתאמן בקריאת ההגדה  וכך גם למדתי אותה כמעט בע"פ. עם השנים פיתחתי יחס אמביוולנטי לחג מחד חווית הילדות הנפלאה ומאידך הסלידה מהריצה הבלתי מתפשרת אחרי ההכשרה וסילוק החמץ. כמכור ללחם ופחמימות סבלתי סבל שבעיני נתפס קשה. אני מתגעגע לפסח, אני מתגעגע לבית אבי ואימי ואני מתגעגע לביטחון שגם בשנה הבאה אחגוג את פסח.

אתמול אחרי הצהריים היינו בפגישה שגרתית אצל פרופסור נחושתן. תמיד מעניין בבנין שרת. זוג שחיכה בתור אחרינו, קשר שיחה עם חגית. הגבר בן ארבעים ושתיים וחולה בסרטן העצמות מזה קרוב לשנתיים. לראשו שיער פרא אסוף בקוקו ארוך, כאילו צבוע בגווני אפור. פניו צהבהבים כתוצאה מהטיפולים והזקן שמעטר אותם טופח במשך שנים רבות. איש גבוה, רזה וכחוש, אך מלא שלווה בזכות המריחואנה הרפואית  אותה הוא מעשן. הוא לא ויתר גם על סיגריות טבק, הוא מכור לטענתו. מערכת החיסון שלו נחלשה. אהבתי את חיוכו ושלוותו. לשאלתי ענה שהוא אינו עובד. האישה, בת הזוג צעירה ממנו בלא מעט שנים והם התחתנו אחרי שכבר חלה. לדבריו, בת זוגתו זה הדבר הטוב שקרה לו כתוצאה מהמחלה. לא, אין לו אישה וילדים מנישואים קודמים. הוא מאד מקפיד על התזונה שלו ומאמין שיש קשר הדוק בין המחלה לתזונה, במיוחד באופן בה מטפלים בה. הוא לובש ציצית, אין כיפה לראשו והוא מאמין שאם כל העולם יקיים פעם אחת את השבת כהלכתה תגיע הגאולה.

"אין צדק בעולם אמרתי לאונקולוג שלי", "מה, לא ידעת?" הוא שאל. "לא, באמת לא ידעתי, חשבתי והאמנתי שיש צדק בעולם". איך ייתכן שדווקא האח ניסים יקבל שבץ מוחי. אני לא אלוהים כמובן, אבל יכולתי להציע כמה מועמדים ראויים יותר. כל מי שמכיר את האח ניסים יודע שמדובר בצדיק. רק ביום שני האחרון הוא עשה לי עירוי. אבידה גדולה למחלקה. גם אם מדובר באבידה זמנית וניסים יחזור לתפקוד מלא. עברנו בין הקומות לחפש אותו, משום מה לא הצלחנו לאתר אותו. נעשה זאת היום. שנה שלמה כמעט, שהוא מאיר לי פניו. המעשה המינימאלי והמתחייב כעת, הוא להראות לו עד כמה הוא מוערך ועד כמה אוהבים אותו.

אתמול בשיחת טלפון עם אחותי זיווה היא הרימה עלי קולה, בעצם צעקה עלי, שלא כמנהגה. "אין דבר כזה שלא תבריא" היא אמרה. מקובל עלי, אין דבר כזה. חג שמח!

5 אפריל 2010 יום שני שביעי של פסח

מזה למעלה משבוע שלא כתבתי, לא כי לא היה לי מה לכתוב, פשוט כי לא היה את החשק הנדרש ובתי הקפה שלי, דובשנית וארומה, סגורים לרגל החג. לא אכלתי חמץ בחג הזה לאחר לא מעט שנים של אכילת חמץ כפייתית. אני אומר כפייתית, כי לפני המחלה התזונה שלי הייתה מבוססת על פחמימות וכיום מרכיב הפחמימות נמוך מאד. אבל זו אינה הסיבה העיקרית, הסיבה היא שהחלטתי לתת לחג משמעות סמלית ועיקר הביטוי לכך היה בהימנעות משתיית בירה שהפכה חלק מהתפריט היומי שלי.
בערב החג בשעות אחר הצהריים ביקרתי את ניסים האח .הוא חזר ללכת וטרם שבה לו יכולת הדיבור. לפי החיוך שלו הוא שמח והופתע לראות אותי. את ליל הסדר ערכנו אצל בת אחותי גלית בראשל"צ עם המשפחה ואורחים נוספים. היה מאד נחמד, אם כי כמו כל פעולה שגולשת לשעות הלילה התעייפתי מאוד. המפגש המשפחתי, למרות פוטנציאל הנפץ שהיה טמון בו, עבר בשלום ללא סצנות ואירועים לא נעימים. הדבר הסב אושר רב לכולם ואני חושב שתרומתי והשתתפותי הועילו מאד.
אני מרגיש סביר במרבית הזמן, לעיתים משתלטת עלי עייפות גדולה בעיקר בשעות אחר הצהריים. הקפדתי על ביצוע פיזיותרפיה גם בחול המועד. פעמים עשיתי עם חגית הליכה רגלית,  כארבעים דקות בכל פעם, בשילוב הפסקת קפה בקולנוע סמדר. ההליכה בפעם השנייה הייתה לי מאד קשה. אני מקווה מאד שהדבר קשור בטיפול הכימותרפי ובחולשה הכללית שלי ולא בסרטן עצמו. תופעת העיניים הנופחות והדומעות לא נפסקת וגורמת לי אי נוחות גדולה. יחד עם זאת אני אמשיך בספורט הדרגתי. במוצאי החג הראשון צפינו בהצגת התיאטרון, אנדה. רווינו נחת. אנו אוהבים הצגות, בעיקר כאלה הנעשות בצורה טובה. אנדה הצגה מצוינת ומוקפדת המציגה מקרה של ניצולת שואה הרוצה להעיד במשפט איכמן, על רקע הפחד של אנשי ועסקני שלטון מפא"י, שהמשפט יהפוך לניגוח פוליטי לחשיפת אדישות הישוב בזמן השואה. יחד עם זאת, יש לי כבוד רב למפא"י ולתרומתה בבניית הארץ הזאת. נטיותיי למפלגת חירות ולמנהיגה בגין ומה שהיא מסמלת טבועים בי מילדות, אך אינם גורעים מהערכתי ואף הערצתי לבן גוריון. אם יכולנו היינו פוקדים את התיאטרון אחת לשבוע. המשך ב"רשומון 16 - המשך