הגוון שבין השחור ללבן
על הכל ועל לא כלום
מנסה להסתכל לעצמי בלבן של העין..
לגעת במקומות הכואבים,
לגעת במקומות הלא שיגרתיים
לגעת בכל אותן נקודות שבחיי היוםיום שלנו אנחנו לפעמים מדחיקים או שוכחים
פוסטים אחרונים
- "על עצמי" 16/2/11
- אהבות שקטות 31/1/11
- על החיים ועל המוות 26/12/10
- אכזבות קטנות 19/12/10
- מעבדות לחירות 6/11/10
- התחלות חדשות 24/10/10
ארכיון
לבשל
לבשל תמיד היה הקטע שלי תמיד אני הייתי הבשלנית, המארחת כשהוא נכנס לחיי פתאום ניתקלתי בעוד בשלן להכניס מישהו למטבח שלי זה יותר קשה מלהכניס מישהו ללב לאט לאט התחלנוח לבשל יחד, בהתחלה היה קשה בהמשך היה כיף היינו מתכננים מה לבשל, נוסעים ליפו לעשות קניות מזמינים אנשים ומתחילים לבשל, ביחד
כבר חודשיים שלא בשלתי דבר היום המשפחה שלי באה אלי לארוחה, כשקמתי בבוקר חשבתי עליו, התגעגעתי ללבשל ביחד, המחסור בו שוב נעשה מוחשי עד כאב ומין מחשבה ראשונית של בוקר של איך עושים את זה לבד ולמה לעזאזל אני שוב עושה הכל לבד
אבל המצרכים נקנו, הירקות נחתכו, הבשר עורבב, הסירים געשו והתנור חם ולוהט והארוחה כמעט מוכנה
בתאבון :-)
|
תגובות (5)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
גם התגובה שלך הצריכה ממני קצת זמן למחשבה......
לומדת לתרגל שיווי משקל הוא משפט כל כך נכון ומתאר במדויק את המצב בו אני נתונה.
בין החופש והעצמאות לביחד לחום והאהבה,
בין דברים של ביחד לדברים של לבד
תודה על התגובה הרגישה והחכמה, אתה תמיד תענוג :-)
אני יודע לבשל לבד,
אני יודע לבשל יחד עם,
אני אפילו מסכים שיסשפו עימי ועבורי,
אבל איני מבין את הקונספט של לבשל ביחד.
מסתפק בהבנה של עומק האינטמיות של נוכחות נוספת לשלי בזמן היצירה (זה המון עבורי, פתיחות מדהימה בתיבול חפשי של בטחון עצמי), וזה הספיק לי כדי לחוות איתך את החלק הפחות נעים של אלו הגעגועים...
אבל גם אחרי חודשיים, מסתבר שהחזרה למטבח היא 'כמו לרכב על אופניים'... אחרי שכבר למדת ואימצת זוג גלגלי עזר... ועכשיו שוב בלעדיהם... לומדת לתרגל שיווי משקל.
בקיצור- שיהיה בתאבון. שיערב עליך גם הלבד הזה. ממנו צומחים. ככה סיפרו לי. ככה חויתי.