זה התחיל בלחצים בחזה,   

   המשיך ברעידות קלות,   

   והסתיים בבכי מר.   

   עוצמה.   

   כלוחשת תפילה,    

   מלמלתי -    

   "חלומות נרקבים בשמש".   

   כולם הסתכלו.    

   אני נשארתי במרכז,    

   בזמן שהכל הסתובב סביבי.   

   הלהקה,   

   הבמה,   

   הקהל,   

   השולחנות,   

   המלצריות.   

   פחד.   

   השירים נכתבו עלי,    

   בשבילי.   

   הלחנים הולחנו למעני.   

   הוא שר עבורי,   

   והם ליוו אותו.   

   אגוצנטריות.   

   כשעצמתי את עיניי,   

   יכולתי להרגיש -   

   איך הוא ניגש אלי קרוב.   

   גחליליות האירו.   

   מתקרב עם הגיטרה,   

   יורד על ברכיו.   

   מתקרב   

   נוגע   

   נעלם.   

   אייל הושיט יד,   

   נוגע-לא-נוגע בי.   

   "נרדמת?"   

   רק מגע השכיח.