קפה נוגה [1946-1948]
פרק חמישי ~ ♣ ~
ביום ראשון בבוקר שככו גלי ההתרגשות, מלבד אלה של אולגה, אם כי בכיוון הפוך... אחרי שני לילות בהם כיכבה בין השולחנות, רוקדת מידי פעם בזרועותיו של סרג'נט-מייג'ור בודד או לויטננט מבוגר, [איפה היה דודי? היה? ואם היה - איפה?], הריטונים על החברה' שרק שתו קפה ומילאו מאפרות, החריפו במיוחד בתחילת השבוע, כשאיש לא נכנס לקפה עד לשעות הצהריים. אז הגיעו הסועדים העריריים, איש איש בזמנו וליד שולחנו הקבוע.
כבוגר "הפקולטה למדעי החיים הקונקרטיים", עם כמה וכמה שנות התמחות בקרב אחיותיו המתבגרות, ידע אבא בדיוק במה העניין, אולם באהבתו הרבה לאחותו הקטנה, מעולם לא שיקף לה את הבחנתו... "איזה מין אנשים אלה?! אני לא מבינה את החוצפה שלהם!" רטנה בשקט מחריש אוזניים. "מי שמע דבר כזה - לשבת שעות בקפה, לתפוס מקומות ולא להזמין משהו?!" סיננה רושפת כשהיא פוסעת נמרצות לאורך האולם הריק. ככל שניסה להרגיעה בטיעונים כאלה ואחרים, עד שגם דמיונו הפורה התרושש, דבר לא מוסס את התנגדותה המבוצרת וכל סיפוריו החליקו מתודעתה כמים מקיר שיש.
יום אחד, נואש לגמרי, גער בה: "דוּ לִיבֶּר גוֹט, הֶר שוֹן אָאוּף מִיט דִיזְן וָאנְזִין!"[אלוהים אדירים, תפסיקי כבר עם הטירוף הזה] ופלט טיעון, שאף כי היה לו על מה להסתמך, רק הצית אותה מחדש. "את לא חושבת שאולי הם צריכים את הכסף לדברים חשובים יותר?!" "כן, מעניין מאוד! אבל בשביל סיגריות Strand-Special ו- Camel יש להם, מה?!" את שתיקתו פרשה כהודאה בעליבות טיעונו והמשיכה מחוזקת: "אפילו בשביל הנימוס, אם אחד או שניים היו מזמינים איזה סנדביץ' לפחות... ובכלל כאלה אוּנְמֶנְטְשְן[לא בני-אדם]! איך שאני פותחת את הווילון, הם עושים לי סימן להסתלק, בלי אפילו להרים את העיניים!"
הוֹפָּה... התגלגל המרצע מן השק. "האקדמאי" ידע שכאן בדיוק טמון שורש כעסה: הם "לא הרימו עיניים" אליה ולא ראו כמה שהיא יפה. בעיני לובשי הקקי הוֹזְן הייתה פשוט שקופה. "כסף הם צריכים - בשביל מה?" סחוט לגמרי השיב לה: "אני יודע...", עם סימן שאלה, כשהוא שומר בליבו את סימן הקריאה. "אולי בשביל להתחתן... זה עולה קצת כסף, לא?" מיהר להטות את השיחה, לבל ייכשל בלשונו להסגיר את שידע. "אלה - להתחתן??? איזו בחורה תרצה אחד מהם, כולם אחד-אחד אֵיקְלְהָאפְט [מגעילים]!" פסקה. אבל אבא, מכיוון שהחל "במצווה" מחויב היה להשלימה, גורר את השיחה למטבח, לבל יתבשלו הכופתאות בכרוב יתר על המידה. "יש מספיק בחורות, אוּנְבֶּרוּפֶן [בלי-עין-הרע], תראי כמה בחורות בודדות באות לריקודים כל שבוע!"
מרגע זה חל מהפך ברוח השיחה. עוגמת הנפש הפרטית דהתה כליל נוכח הרומנטיקה הבלתי נכבשת שלה. באחת נהרו פניה וגרונה נמשח בדבש... ככל שעלה להטה לשדך לג'ינג'י הגבוה עם הבלורית, את רוזה יפת הרגל, לממושקף עם השפם את טֶרי השמנמונת ולמשה ההוא שמתעצבן-ודופק-תמיד-על-השולחן, את אֶלזה זהובת השיער, כן התעמק אבא בטעימת התבשילים המבעבעים על אש קטנה, בידיעה ברורה שהמערכה הזו אבודה. הדבר האחרון בעולם שעניין בעת ההיא את הג'ינג'י, את המשופם עם המשקפיים ובטח ובטח את משה העצבני- שדופק-על-השולחן, ולו גם בעבור מכמני אהבהבים חינם, היה להתרועע עם רוזה יפת הרגל, טרי השמנמונת או עם אלזוּש זהובת השיער...
דברים מפורטים אלה, שיחזר אבא בנוכחותה, בחיקוי מדויק, שנים רבות מאוחר יותר, לצחוקן עד אפס קול של בנות דודתם מן הקיבוץ שליד כפר אתא. בכל פגישה תקופתית שב היה ומפליג לספר באירועים מן הזמן ההוא, מטעים בגאווה כי היה "בסוד העניינים" וכי אף ניתנה לו משימה לצותת לחבורה בקקי הוזן של ההגנה, או שהללו ביקשוהו לצותת לחבורה בקקי הוזן מהלח"י, ואולי בכלל היו אצ"לניקים... לא זוכרת.
זכתה אולגה שבלילה שבין ה-14 במאי, יום הולדתה, לבין ה-15 בו ב-1948, הסתיים המנדט הבריטי והאנגלים עזבו את הארץ. אולם קדמו לעזיבתם אירועים מקומיים, שלאחד מהם הייתי עדה.
באחד ממוצאי השבת, כשהכל התנהל בקפה כרגיל - אוטו ותזמורתו ניגנו את הרפרטואר הקבוע, אבא שב ושר על וינה שלו, עשן הסיגריות יצר עננות של קסם אגדי, הזוגות רקדו והכלים קרקשו - נשמעו לפתע צעקות מחרידות מן הרחוב. בהולים זינקו הכל לראות מה קרה ולמרות האזהרה של אבא, הסתננתי החוצה עם כולם.
הצורח רץ במעלה הרחוב אחרי command-car כשבידו לפיד בוער, עד שגדל המרחק ביניהם וביני לבין החיזיון הנורא. יש לומר שהאירוע הזה הבעית אותי הרבה יותר מרוג'רסון השיכור. זוועות שאין להן הגדרה, ממשיכות לשוט בחלל התודעה, כאותן נשמות מקוללות שלא זכו להגיע ל"מנוחה הנכונה"... אבא, בתור "המרגיע הלאומי" של מרחב הקפה, עודד את כולם לחזור פנימה. מהר מאוד שבו הסועדים לאכול והרוקדים לרקוד את "הוָאלס הראשון", שעבור האנגלים היה הואלס האחרון...
רותי ואני נשלחנו מייד לישון, עם אולגה. לא היה בזה שום דבר יוצא דופן. דווקא אהבנו לשכב במיטה אחת, לדגדג אחת את השנייה ולכבוש את צחוקנו בשמיכה, אחרי שכבר העירו לנו כמה וכמה פעמים "שוֹן גֶנוּק!" [די כבר]. מה שכן היה יוצא דופן, בהחלט חורג מהרגיל, זה להתעורר לקול נפץ א ד י ר, לראות להבות בחלון, את אולגה חצי לבושה או "פשוטה", ממהרת לפתוח את הדלת, לצללית גבוהה שצועקת מעברה השני "לפתוח! לפתוח!" וכשפתחה התנפצה הזכוכית הקבועה בה על ראשו החבוש בכובע פלדה של חיים הגפיר, שנכנס ושאל: "הכל בסדר?" [מה זה בסדר, בסדר זה לא מילה!]
בבוקר יצאנו בזהירות, לפגוש פרק חדש בסרט החיים, שכמו דילג על גלגל שלם. במקום שהיה המבנה הראשי של המפקדה, נפער חלל שמבעדו ניתן היה לראות את הרחוב המקביל. כל חלונות הראווה, מימינו ומשמאלו של קפה נוגה, נופצו, גם הווטרינה של גולדבלום השען. הטבעות והצמידים שגרמו לרותי ולי להתעכב מולם כל אימת שחלפנו שם, פזורים היו על רצפת החנות הפרוצה ולא ראינו איש מן העוברים ההלומים מנסה לחמוד יהלומים...
והקפה שלנו...? הגם שזהו סיפור זיכרונות ולא עדות בשבועה, עובדה מדהימה היא: המקום לא ניזוק כלל, מלבד סדק אלכסוני באחת השמשות הקטנות שמעל לשלט היפה. אין לכך שום הסבר הגיוני ומי שאינו מאמין בתופעות שמעל ומעבר, יש לו ברירה להישאר עם התמיהה... כמוני. • דירת חדר מסודרת באופן מאוד קומפקטי, שמייתרת את הצורך לסייד קירות, כי ממילא אינם גלויים, מרוב רהיטים צמודים ואצטבאות. מכאן שגם באותו ערב מסוים, נשלפה מיטתי מתחת למיטתה הגבוהה של אימא והלכתי לישון בשעה הרגילה, בעוד אימא ואבא מפטפטים ביניהם על המרפסת כדרכם ומקשיבים לרדיו של השכנים.
בשעה כלשהי חשתי טלטול. פקחתי עין מנומנמת והנה אבא יושב על קצה מיטתי, אוחז בכתפיי ומנער אותי, כשהוא בוכה וקורא: " קומי, קומי ממה'לה, יש לנו מדינה! יש לנו מדינה!!!" המומה ומטושטשת, נשא אותי בזרועותיו החוצה...
וכך, ממרפסת של דירה קטנה בקומתו השנייה של בית מתקופת השלטון העותומאני, צפתה משפחה קטנה - אימא, אבא וילדה בת שבע וחצי שהפריעו לה לישון, בצהלת הרבים ברחוב, בליל כ"ט בנובמבר 1947. ~ ♣ ~ [על מה שמצאתי ולא מצאתי בחדרה, בביקור כעבור 56 שנה, באפילוג]
|