אני מתחיל לקרוא, והמילים הולמות בי כפטיש קצבים על שניצל דק: " הטלה היה חביב, הצדפות סבירות מינוס, והירקות לא ממש הוסיפו טעמים חדשים אלא הסמיקו מעודף מתיקות. לא היה לי הסבר לחגיגת המתיקות הגלובלית הזו, חוץ מזה שאולי השף המהולל, אבי גיל, התרגש מבואי...או שהיה בהנגאובר כמו העוף מרנגו שלו, שהפך סגול מרוב יין מרסלה שנשפך עליו, וזה אחרי שנרצח באכזריות בחמאה בכמויות מסחריות.....".

אני מרגיש שלחץ הדם שלי עולה, והולך לשתות כוס מים, מקלל בפראות עם הרבה עיצורי קססססס ואמממממ  את אותה מבקרת מסעדות, אימת כולנו, ששולטת ביד רמה כבר עשור שלם במגזין  "עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו", המגזין הכי נחשב בענף. היא מכנה את עצמה "הפיה השחורה", והאמינו לי, אם יש משהו שהיא יודעת לעשות טוב, זה שחור בעיניים....

לי זה לא יקרה, כך חשבתי. קודם כול אני לא איזה בן של בעל רשת מסעדות, שקיבל מסעדת-מחמד, כצעצוע ליום הולדתו. אני הגעתי למסעדנות בעשר אצבעותיי. יכולתי להיות רופא, אם הייתי מסיים את לימודיי באוניברסיטה העברית, אבל לא סיימתי. לא יכולתי. השיעמום פשוט הרג אותי!

כל בחינה הייתי צריך ללמוד בעל פה ים של מושגים בלטינית. הכול ברפואה כל כך פלצני! כדי להבין מה אומרים, צריך מתורגמן. ככל שלמדתי יותר, כן הלכתי ופיתחתי גועל נפש גדול יותר. בסוף נטשתי לפריז, שם ביליתי בנעימים, עד שהיכה בי הברק בבראסרי קטן בגדה השמאלית. שם התאהבתי לראשונה. בקרואסון!

לא יודע איך, אך מצאתי את עצמי אחרי 7 שנים חוזר לארץ, ובידי תעודת גמר בהצטיינות של בית הספר היוקרתי לבישול Ferrandi, וניסיון עשיר בהתמחות במסעדות כוכבי מישלן בדבלין ובביסטרו של גי סבואה בפריז. מה אני אעשה, התגעגעתי לארץ, לשמש, לים, לחתיכות תוצרת בית שלנו, שלא הולכות עם חליפות, ויכולות לחייך אלי בחזרה ברחוב בלי לעשות עניין. כבר לא הייתי כל כך צעיר כשחזרתי, אבל גם 35 זה גיל לא רע לפתוח מסעדה צרפתית, אבל צרפתית אמיתית, לא הזבל הזה שיש בארץ!

היה לי מספיק כסף לעשות יחסי ציבור ברמה של נסיך נפט מדובאי, וככה יצא שביום פתיחת הבייבי שלי, "חמישה כוכבים צרפתיים", הגיעו כל המי ומי הנחשבים בענף המסעדות, היחצ"נות והעיתונאות. מי יכול היה להבחין בכלל באותה פיה שחורה שאכלה שם בשקט ובלי להתבלט, ואפילו בלי לקרוא לי, לבעלים, לאיזו מילת שבח קטנה? ועכשיו אני צריך לקרוא  את הביקורת הרעילה הזאת, שמסתיימת במילים "אפס כוכבים"!

לא, זה לא הספיק לה לפיית האופל, היא הייתה חייבת אחרי שדרסה אותי במחי המקלדת שלה, גם לדרוך עליי, כשהיא כותבת "לו אבי גיל היה הטבח של נפוליאון באותו יום ניצחון על הצבא האוסטרי במרנגו ביוני 1800, אין לי ספק שנפוליאון היה מעדיף לאכול אותו חי מאשר לבקש ממנו ארוחה...". אחר הצהריים חייגתי כל כך הרבה מספרי טלפון, שידי כמעט נקעה ממקומה. אבל היה כדאי. היא תקבל כזאת תביעה משפטית, שהיא תעדיף לאכול את עצמה חיה!

אני מחכה שלושה ימים.הסכום הנאה שבו ריפדתי את כיסו של הטוב בעורכי הדין בתחום הוצאות הדיבה בישראל, צריך להספיק להזניק לשחורה הזאת את התביעה שלי על סך 5 מיליון דולר על עוגמת נפש. כן, ברגע זה, השליח צריך להחתים אותה על זה. אני מסתכל על השעון שעה תמימה, ואז מגיע הטלפון ממנה.

לא ציפיתי לקול כזה מתוק מנשמה כל כך שחורה, ולכן היה לי קשה לשחק את הקשוח, והסכמתי לפגוש אותה כדי "להבהיר את העניינים". היא ביקשה שזה יהיה בארבע עיניים. אני רציתי את העורך דין שלי אתי. היא המשיכה עם הקול המתוק הזה שלה, ולא יודע איך, אז הסכמתי. זאת הייתה הטעות הראשונה שלי.

הטעות השנייה הייתה, שהאמנתי לה, שכדאי לנו להיפגש "במקום שקט, לא ציבורי, כדי שנוכל ללבן את הדברים בלי עיתונאים". הכתובת שנתנה לי הייתה בניין רב קומות ברמת גן. חשבתי שאולי יש לה איזה עסק פרטי חוץ מהעיתונאות, במיוחד לאור העובדה שהשומר בלובי כמעט הפשיט אותי בבדיקה הביטחונית, אבל בסוף עליתי בשלום לקומה ה-23, לפרוזדור ארוך מאוד, עד לדלת הדירה, שעליה הופיע השם....לא הספקתי לקרוא אותו, כי הדלת נפתחה, ומולי עמדה הבחורה היפה ביותר בעולם!

"הפפפיה השששחורה?", גמגמתי . "בכבודה ובעצמה!", ענתה, שיערה השחור בוהק על שמלתה השחורה, שמלה אמרתי? יותר נכון גרב, שאותה גרבה כעור שני על חיטובי גופה המרהיבים. בהיתי בה כמו איזה מפגר, כשהושיטה לי את ידה, ומשכה אותי פנימה לתוך ענן ריחות משכר, שכמעט מוטט אותי על ספת העור השחורה, העדכנית אל מול נוף דמדומים וים של אורות גוש דן. אלוהים אדירים, אני בגן עדן או בממלכת האופל?

אך לא הספקתי להרהר בסוגיה, כי הגברת הפייה מהאגדות, אין לי הגדרה אחרת ליופי כזה, הובילה אותי לשולחן זכוכית מהודר, שוורד יחיד, שחור, איך לא, מקשט אותו..."חשבתי שנדבר על התביעה...", ניסיתי לומר, אוזר את כל העוז הגברי ההחלטי שלי.היא שמה יד ענוגה כמשי על פי – "כן, ברור, אבל לא על בטן ריקה...", וכבר ריחפה, עיניה השחורות בורקות, נושאת לשולחן צלחות מהבילות....

לא הייתי צריך להתעמק בשאלה מה זה. זה היה עוף מרנגו. והרבה יותר טוב משלי. אכלתי בשתיקה, מגלגל על לשוני את הטעמים הכל כך מוכרים לי, ועם זאת, כל כך חדשים, יצירתיים, נועזים. "אני תמיד כותבת את האמת", אמרה לבסוף בקול חרישי. לא עניתי.היא קמה והושיטה לי תעודה. ואחריה עוד אחת, ועוד אחת. כל התעודות היו של שפית בכירה בכל מסעדות היוקרה האפשריות באירופה.

צנחתי לאחור, מובס. היא חייכה. היה לה חיוך שהאיר את כל הפנים שלה. וגם את החדר."אל תדאג", היא אמרה. "אפרסם התנצלות". פערתי את עיניי כמו שתי צלחות מרק. "אבל את אמרת את האמת!", קראתי. "העוף מרנגו שלי באמת לא שווה הרבה ליד שלך!"."נו, אז מה?", היא ענתה. "אבל אתה שווה !".

"אל תגידי לי שעשית את כל זה בשביל...", לחשתי בקול ניחר מתדהמה. "לא מודה בכלום!", באה התשובה. "אפשר להציע לך קרם ברולה?". צחקתי. "אני לא יודע. אין לי מושג אפילו מה שמך!", נזפתי בה. "שמי הוא בדיוק שמך, מר אבי גיל היקר". ענתה, וקצה חיוך בעיניה האפלות. "קוראים לי אביגיל...".

*  הסיפור נכתב כמחווה לחברתי מהקפה אביגיל לאפין, מבקרת המסעדות המהוללת המכונה "הפייה השחורה", שאותה אני קוראת באדיקות, וגם אתם יכולים:

http://cafe.themarker.com/user/47845/

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)

*   מי שמתגעגע למוסיקה בפוסטים שלי, מוזמן להקליק על הקטע המצורף כאן, למטה ולקרוא עם אווירה....