לפני מספר ימים, בעוד אני נוהגת במכוניתי הממוזגת שמעתי בשולי החדשות את הידיעה הבאה: "הקרן לנזקי טבע הודיעה כי עקב השרב הכבד מתו מאה אלף תרנגולות בלולי הצפון".

ידיעה זאת הפליאה אותי באי דיוקה, ובכמה מובנים.

ראשית, תמהתי על הבחירה בפועל "מתו". למה לא להשתמש בפועל המתאים – "נרצחו"? ואם כבר, אז כדאי לדייק: "נרצחו באכזריות ובייסורים קשים": חום, צמא, חנק, צפיפות בלתי נסבלת, גסיסה מתמשכת וקבורה בחיים בין גוויות.

שנית, השתוממתי על הפזיזות שבקביעת הסיבתיות למוות: "עקב השרב הכבד". האומנם? הרי לא נצפתה גם נשירה המונית של ציפורים מתות מהעצים ולא נרשמו ערימות של ציפורי שיר על הדשאים ובשדות, מה שאומר שבכוחן של ציפורים להתמודד גם עם שרב כבד, ולא הוא הגורם למותן. הגורם למותן הוא תנאי הכליאה האכזריים בהם מוחזק זן זה של ציפורים: התרנגולות המטילות.

שלישית, תהיתי על מקור הידיעה: הקרן לנזקי טבע. מה לקרן זאת ולמעשי רצח אכזריים? מדוע לא הודיעה עליהם המשטרה?

רביעית, התפלאתי על שלא דווח גם המשך הידיעה, למשל: המשטרה חוקרת את הפשע. האשמים יועמדו לדין. הפרקליטות תוציא בהקדם כתבי אישום חמורים על התעללות בחסרי ישע.

וחמישית, התעצבתי על המיקום השולי שנבחר לידיעה זאת. שהרי היא הייתה ראויה להופיע בראש מהדורת החדשות: לא בכל יום נרצחים בייסורים מאה אלף יצורים חיים במדינת ישראל.

אינני נוהגת להשתמש בהשוואות ודימויים מתחום השואה לכל תחום אחר. יש בכך משום זילות השואה. הכותרת לפוסט הזה שאולה מאמירתו הידועה של יצחק בשביס-זינגר, הסופר האידי-אמריקאי שרוב משפחתו נספתה בשואה: "עבור בעלי החיים [אשר משמשים את האדם] כל יום הוא טרבלינקה".

בישראל אנו יודעים כבר לשמור על זכויות החתולים והכלבים, אנו מזדעזעים בכל פעם שחוליגן מקומי מתעלל בחתולי רחוב ושמחים כשאותם פושעים עומדים לדין ומגיעים לכלא. ובצדק.

מדוע, אם כן, אנו משלימים עם ההתעללות המתמשכת ביצורים החיים בעלי הכנף והנוצות?

האם בגלל שהם קהיי רגש, לדעתנו? האם מפני שהם פחות דומים לנו מהקופים, נניח? או פשוט בגלל שהם טעימים (לרובנו) וזולים לבישול?

או שזה בגלל שאנחנו מרגישים שממילא אין לנו יכולת להשפיע בנושא?

אז זהו, שיש לנו.

מזה שלוש שנים שבבית שלי צורכים רק ביצי חופש. נכון, הן יקרות יותר, אבל מי אמר שהמוסר הוא מצרך זול.

אם ננהג כך כולנו, אם נקפיד לדרוש בסופר ובמכולת ביצי חופש,  יהפוך החריג לכלל. בכך נסייע לארגון "אנונימוס" לדחוף להעברת חוק בכנסת אשר יחייב את הלולנים להקפיד על תנאי חיים נאותים לעופות. בסופו של דבר, אולי ייאסר סוף-סוף השימוש בלולי הסוללה בישראל בחוק, כמו בחלקים הולכים ורבים בעולם הנאור.

על נקודות הדמיון בטכנולוגיה ובגישה בין השואה לבין היחס לבעלי החיים, וכן על הקשרים הסיבתיים בין השניים כתב ההיסטוריון וחוקר השואה צ'ארלס פטרסון בספרו " כל יום הוא טרבלינקה: יחסנו לבעלי חיים והשואה". אפשר לקרוא על הספר בויקיפדיה,  

מתים מחום: רשמים מביקור בלולי ביצים בימי שרב – חגי כהן, אתר אנונימוס "זכויות בעלי חיים השבוע", גיליון 50, יוני 2002