היא עדיין לא בלתי אפשרית, כלומר, עדיין נותרה בי אופטימיות, כאילו ניתן להקיץ אחר ולהמשיך מנקודה שונה, אידיאלית. זו נחמה שאני זקוק לה, האשליה שישנו סיכוי קל שבקלים להתעורר מחדש, נוטף זרות. אבל מדי בוקר אני מסרב להשכח. היתה גם נקודת שפל בה הבהיק רצון יחיד ובלתו רעיונות יפים. הנתיב החליא אותי, כאילו נועד להיות נשגב ונעצר בדרך מבלי לזנוח את היומרות. אני זוכר את סדר התהוות הסדקים על הקיר, את מידת העקמומיות של כל מרצפה, את הכוסות והכלים המטונפים, הזקן הארוך, עור מגליד, צהבהבות חולנית שהפכה אותנו בלתי ניתנים להבחנה. רק הרגש ששכן בי הוא כמו המטבעות בחריטו של השטן – כשפותחים אותו מוצאים עלים יבשים בלבד.