ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
הייתי בכיתה ד', אולי ה'. הייתה לנו מורה לאנגלית, שאני לא זוכר את שמה, אבל נדמה לי שזה היה שֵם באנגלית, ואותה מורה הגיעה מארץ דוברת אנגלית כלשהי. היא הייתה מורה שמאוד אהבה ילדים, כנראה, ורצתה לשמח ילדים ולעשות כיף לילדים. היא הייתה מלמדת שירים, ריקודים, משחקים, אני זוכר שלמדנו אצלה את ריקוד ההוקי-פוקי, למשל. כל הילדים בכיתה נורא אהבו את השיעורים שלה, חיכּו לשיעורים שלה, במיוחד ביום שישי, שבו נהגה להעביר שיעור שכולו "having fun".
האם אהבו אותה? כולם אמרו שכּן, בטח, איך אפשר שלא לאהוב מורה כזאת, אבל – עשו לה את המוות, צרחו והשתוללו בשיעורים שלה. היא לא הייתה "קשוחה" או משהו מעין זה, וכשניסתה "להיות רעה", הייתה נראית מגוחכת במיוחד, והתלמידים רק השתוללו יותר. לבסוף הייתה שולפת את הקלף האחרון: "נוֹ מוֹר גֵיְמְז!! נוֹ מוֹר סוֹנְגְז!! ביום שישי יש שיעור רגיל!" וזה היה עובד. כל הבריונים הגדולים של הכיתה היו מתחילים להתחנן: "פְּלִייייז, טִיצֵ'ר, וִי לָאב יוּ טִיצֵ'ר, וִי'ר סוֹ סוֹרִי, יוּ'ר דֶה בֶּסְט טִיצֵ'ר... " היא לא הייתה יכולה לעמוד בתחנונים ובתחנוּפים ובדמעות, ובסופו של דבר הייתה מתרצה ומוותרת. כולם היו מריעים לה, והיא הייתה מתמוגגת, אבל אני מתאר לעצמי שהיא כבר ידעה שהם ישכחו מזה בשיעור הבא, או אפילו בעוד חמש דקות, והיא שוב תעמוד חסרת אונים ומושפלת, ושוב אותו איוּם ואותן בקשות סליחה וחוזר חלילה...
אני ישבתי אמנם בתוך הכיתה, אבל על כל זה הסתכלתי, אם הסתכלתי, כאילו מבחוץ. ישבתי בשקט והייתי עסוק בענייניי שלי. זכור לי שיעור אחד שבו כולם צרחו, וגם המורה ניסתה לצרוח, אבל הקול שלה נבלע בתוך בליל כל הקולות, עד שפתאום שמעו אותה בבירור, בקול חזק וצלול, וזועם במיוחד: "למה אתה עושה את זה???"
זה היה כל כך יוצא דופן, שכולם פשוט נשתתקו בבת אחת. אפילו אני הרמתי את ראשי מהדבר שהייתי עסוק בו, ואז ראיתי שהיא מביטה בי במבט מזועזע, וקלטתי שהיא דיברה בעצם אליי. ובדממה שהשתררה בכיתה שמעו אותה היטב: "אתה לא מתבייש?? ספר זה דבר קדוש!"
מסתבר, שהיא שמה לב שקשקשתי על ספר האנגלית. אני לא יודע אם נכון לומר כאן "קשקשתי" או "שרבּטתי", כי הייתי מרוכז בזה, כך שאפשר לומר ש-"ציירתי" על הספר. ואני אמנם לא צייר ואני לא יודע לצייר סוס, למשל, אבל יש לי הצורות והדמויות המסוימות שאני נהנה לשרבט או לצייר, וכשיש לי עיפרון ונייר אני עושה זאת, מהיום הראשון של כיתה א' ועד היום. ובאותו שיעור עשיתי את זה על ספר האנגלית.
זכור לי היטב המבט שלה – היו בו זעזוע, אכזבה, אפילו הייתי אומר גועל. והשיעור המשיך, בשקט מופתי, למשך כמעט עשר דקות. לאחר מכן הילדים חזרו להשתולל והכול חזר לקדמותו, אבל בהבדל אחד – אני לא קשקשתי על הספר עד סוף השיעור.
ולמה אני מספר את הסיפור הזה? לא כדי "לסגור חשבון" עם המורה המסכנה ההיא (ואני אומר זאת ללא שמץ של ציניות או שמחה לאיד), אלא על מנת להזכיר לעצמי, בבואי במגע עם תלמידים, שלא כולם רואים את הדברים אותו הדבר. למשל, לקשקש על ספר לימוד – נניח שבּעיניך ברור שילד שעושה דבר כזה הוא ילד שמזלזל בספרים, אבל... ייתכן שזה דווקא ילד שאוהב ספרים, אוהב לקרוא, והוא לא רואה שום קשר בין זה לבין ספר לימוד. ייתכן שהילד הזה אוהב מאוד לקרוא, אבל הוא לא חושב שספר זה דבר קדוש. והוא לא מתבייש לקשקש על ספר, כי הוא לא חושב שיש בזה משהו רע, סך הכול זה ספר שלו ולא של מישהו אחר, אז מה העניין. אתה מזדעזע מכך? תזדעזע לך כאוות נפשך, אבל אל תבטל את הילד הזה ואל תבוז לו.
חשוב לי להזכיר לעצמי, להיזהר שלא לבטל ילדים, וגם לא "לפספס" אותם. אם המורה הזאת באמת כל כך אהבה ספרים, אז היא פספסה אותי בגדול, כי אני הייתי ילד שמאוד אוהב ספרים. אז אני אֶזָּהֵר שלא לקפוץ למסקנות נמהרות, אלא אבדוק כל דבר לעומק לפני שאני קובע דעה לגביו, במיוחד אם מדובר באדם, ובמיוחד אם מדובר בילד, קל וחומר אם זה תלמיד שלי. וגם אם הילד לא אוהב לקרוא, או סתם לא אוהב ללמוד, או שאינו מגלה עניין בשום דבר שנראה בעיניי חשוב או משמעותי, וגם אם לא אצליח למצוא עמו שום "חיבור" – גם אז, אין לי, ולאף אחד אחר, שום זכות להתייחס אליו בחוסר כבוד, לא בדיבור ולא במבט ולא בשום דרך אחרת. |
liordagan
בתגובה על איך אנו מנחילים לילדינו ראיית עולם אלימה
מרב 1956
בתגובה על 6. לאהוב את האחר על מי שהוא באמת
מרב 1956
בתגובה על איך מילים משפיעות על מחשבותינו ותחושותינו
מרב 1956
בתגובה על מלחמת העולמות והסיפור האישי שלי
מרב 1956
בתגובה על 9. להודות בשגיאותינו בפני ילדינו
שנינושקה
בתגובה על 8. מבוסס, מדעי, שיטתי, רגיש
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
תחזית |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות קולנוע |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
ספרים
|
תגובות (27)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
בהחלט ייתכן,
אלא שפריקת התסכול, כפי שאנו יודעים, לא באמת עוזרת לאף אחד -
אם הגורם לתסכול נשאר כפי שהוא, אז "המצברים" נטענים כל פעם מחדש...
לגבי ניהול כיתה, והאם אפשר ללמד ללא "משטר צבאי" -
אני נזכר כעת במשפט השגור בפי תלמידים מפריעים ואלימים:
"אנחנו לא יכולים ללמוד עם המורה הזאת, היא לא יודעת להשתלט עלינו..."
תשמרי על החיוך...
נכון...
וזה מצריך מאיתנו רמה של מודעות,
על כן זה באמת קשה.
קשה
אבל אפשרי.
תודה סיגל על התגובה ועל הסיפור האישי,
אני בהחלט מבין את הזעזוע הבלתי נמנע ואת הגישה של "חלילה מלקשקש".
תודה שירלי!
אגב הדברים הופצו בקרב כמה וכמה מורים.
תודה לך שירה,
מפעים לקרוא תיאור כל כך יפה ומפורט של תחושותייך במהלך הקריאה.
ניהול כיתה - קשה מאוד...
אני לא יודע אם מה שאני אומר עכשיו נשמע מרגיע או מייאש -
יש ומורים ותיקים ומורים חדשים פונים אליי פחות או יותר באותן שאלות.
אחת הבעיות, אגב, וזו בעיה שאני מעלה בפני מורים בהרצאות - הרבה מורים ותיקים נמנעים מלהושיט עזרה למורים צעירים, ולעיתים אף מחמירים את המצב. ההתנשאות של מורים ותיקים מעל המורים הצעירים, ש-"רק גמרו סמינר, אין להם מושג מה זה להחזיק כיתה..." היא מהדברים ש-"תוקעים" את מערכת החינוך שלנו, ומקשים על מורים אידאליסטים לתת מה שהם מסוגלים ורוצים לתת. אבל - לא בכל מקום המצב הוא כך!! אני אישית קיבלתי בתחילת דרכי תמיכה מאוד מאוד גדולה מהמפקחת על לשון והבעה של חיפה והצפון, אסתר נתנזון זכרונה לברכה.
לגבי הספרים...
אני מאוד מזדהה עם הרצון שלך להפוך את הספר ל-"שלך". אצלי - הספרים האהובים עליי ביותר, הם גם המקושקשים ביותר. מוטל בן פייסי החזן של שלום עליכם, אחיינו של הקוסם של ק. ס. לואיס, מישהו לרוץ איתו של דוד גרוסמן -זה קשור גם לכך שהשניים האחרונים הם כאלה שאני מרבה לעבוד בעזרתם עם ילדים ונוער, ובראשון נעזרתי בסמינריון שעשיתי באוניברסיטה (בעצם אני נזכר כעת שעשיתי עבודה גם על מישהו לרוץ אתו). לא הייתי עובד עם הספרים הללו לולא הייתי אוהב אותם מאוד, וגם לא הייתי כותב בהם - כי אלולא הייתי אוהב את הספר, לא היה לי מה לכתוב או לסמן.
לסמן קטעים שגרמו לך לצחוק או לדמוע, ולחזור אליהם - זה בעיניי מבטא אהבת קריאה ואהבת אדם.
ולגבי הקלות שבה אנו יכולים לפספס ילד, לבטל אותו - נכון, זה דבר שעלול לקרות לכולנו. זה לא יקרה (אני מאמין) אם נהיה מודעים לכך. להיות מודעים לכך - זה לא מובן מאליו, זה מאמץ שאנו מחויבים בו.
תודה רונתי,
ועל היחס לתלמידים האלה אכתוב באחת הרשומות הבאות.
ליאור,
רבים מידי שוכחים כיום מהו כבוד לזולת ועד כמה הוא חשוב.
כן ירבו מורים כמוך.
יישר כוח והלואי וילכו בדרכך עוד מורים רבים ויפה שעה אחת קודם.
המשך סופשבוע נעים,
הילה.
תודה בלהה
תודה אסנת,
וזה מזכיר לי,
ששמעתי פעם מורה צעירה מדברת עם מורה מבוגרת על תלמיד,
אני זוכר שהמורה הצעירה אמרה "אני מודאגת, בזמן האחרון הוא נראה חלש... הוא אומר שהוא אוכל רק את השניצלונים הקנויים האלה, בקושי דברים אחרים..."
והמורה המבוגרת ענתה:
"נו, ברור, ככה זה הדור הזה." אני לא זוכר את המשך דבריה במדויק, אך זכורות לי המילים "מפונקים", "מקבלים הכול", וכו'.
המורה הצעירה לא הסתפקה בזה, בדקה וחקרה, ובדיעבד התברר, שהילד הזה טיפל באופן מסור במיוחד באבא החולה שלו, והשקיע בכך את כל זמנו. הסיבה לתזונה הגרועה של הילד הזה הייתה קשורה לכך, ולעוד מאפיינים ייחודיים לו. ובסופו של דבר הילד קיבל את העזרה והטיפול המתאים, בזכות המורה שהצליחה להתעלות מעל הראייה השטחית והמיידית.
תודה רבה,
ונפלא שיהיה לך תמיד.
חשוב, לא לאבד את העשתונות מול כתה, והכי חשוב לדאוג לכך שכתות יכילו כמחצית מהתלמידים כיום, זה ממש בלתי נסבל ובלתי אפשרי ללמד כל כך הרבה ילדים בבת אחת, ללא משטר צבאי.
את הזעזוע צריך לשמור בצד.
הבן שלי דומה מאוד לילד שהיית, הספרים שלו נראים מזעזע, הכריכות מעוטרות מכל יצירות ידיו, הוא גם מעטר את השולחן שלו.
את השירבוטים אני מקוה להסב אצלו למחברות, גם אני מקשקשת תוך כדי הקשבה, אבל רק במחברות.
מה שאני רוצה להגיד, שכמקבלים חינוך נוקשה לגבי שמירה על ספר, התגובה הפנימית היא זעזוע בלתי נמנע.
מילים כדורבנות. זה כל כך, כל כך נכון. זה הדבר הכי משמעותי שהמורה צריך לזכור כשהוא עומד מול ילד, אבל הרבה מאד מורים לא מסוגלים לנהוג ככה. אני בטוחה שהרבה מאד צלקות נותרו בילדים כתוצאה מתגובה לא הולמת של מורה. אני בטוחה שהצלקות האלו נשארו גם בקרב ילדים "טובים", "שקטים", "ממושמעים". ואולי בעיקר אצלהם, הרגישים יותר, כאלו שלא מוציאים החוצה.
"אין לי, ולאף אחד אחר, שום זכות להתייחס אליו בחוסר כבוד, לא בדיבור ולא במבט ולא בשום דרך אחרת. - ממש יפה כתבת".
חבל שהפוסט הזה לא מופץ בקרב מורים...
שירלי
הרשומה שלך גרמה לי גם לחייך, גם להנהן בהסכמה ובהזדהות, גם להיאנח בעצב, קשת שלמה של רגשות.
ניהול כיתה הוא משימה לא פשוטה כלל, ולהיות נחמדה וחביבה מצד אחד אולם עדיין מקור סמכות מצד שני - אם כל המשימות.
אני מודה שאני (בתחילת דרכי) עדיין מנווטת בקושי בתוך הנתיב המפותל הזה.
ולגבי הספרים -
כתבתי פעם באחד הפוסטים שלי שאבא שלי היה אוסר עלינו לסמן בספרים, לעשות "אוזניים" (לקפל את הדף כדי ליצור סימנייה) וכן הלאה. היחס לספרים אכן היה יחס כאל דבר קדוש.
מאז שעזבתי את בית-אבא, הקפדתי בכוונה גמורה להתייחס לספרים שלי באופן שאני מוצאת לנכון: אני עושה בהם סימנים על גבי סימנים, 'ממרקרת' פסקאות שלמות שהצחיקו אותי או גרמו לי לדמוע או להרגיש בכל דרך שהיא, אני הופכת את הספר ל*שלי*, ואני לא רואה בזה שום דבר שמפחית מכבודו או מהכבוד שאני רוחשת לו, ההפך הוא הנכון.
ואני מסכימה איתך במיליון אחוזים לגבי הקלות שבה אנחנו יכולים לפספס ילד, בגלל השיפוטיות שלנו, בגלל הביקורת, בגלל הנטייה לראות את כולם דרך המסננת שלנו.
תודה!
זה נכון לכל מי שאנחנו באים בתקשורת איתו,
לא לקפוץ למסקנות נמהרות, לא להניח הנחות,
לבדוק כל דבר לעומק לפני שקובעים דעה לגביו..
ועל פי כמה וכמה מול ילדים.
סיפור נפלא- שניתן ללמוד ממנו המון