כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פורטרט אישי

    סיימתי השנה את 365 ואני פה לשתף בתהליך ובשנה שעברתי.

    בלוג מצולם #24 להקיא בדייט שני זה סימן ל...(?) + כתבה עלי בידיעות תל אביב

    14 תגובות   יום שני, 9/8/10, 12:13

    זה קרה לי אולי 8 פעמים במהלך חיי הארוכים והעייפים (כן כן אני צינית -- סוג של) שהקאתי.

    פעם ראשונה היתה בגיל 6 או 7 במקלחת של אמא שלי, היתי מאוד חולה. שאר הפעמים לא בהכרך היו קשורים לאלכוהול האמת,אני דווקא יודעת לשתות. אבל קרה שזה תפס אותי בהפתעה ומבלי ששמתי לב הבטן פתאום מאותתת יציאה לכיוון הלא נכון וזה יוצא מהגרון...למה אני מספרת לכם את זה ? שאלה טובה. למה בכלל לכתוב על זה ? – שואלת את עצמי --
    אני מאוד בקטע של סימנים,נו אתם יודעים למה אני מתכוונת...אהה בעצם אולי רק הבנות יבינו למה אני מתכוונת, אבל ניסיתי לחשוב על מה זה אומר כשבפגישה שנייה הוא כבר מחזיק לי את השיער כש... כן אני יודעת... פדיחות!
    נראה לי שיחסים או נבנים ברגע (כזה) או נגמרים ברגע (כזה) לא?
    כשנפגשנו פעם ראשונה ישבנו בבר ממש חמוד ואינטימי וכשכל הזוגות מסביב היו מאוד עסוקים בעצמם, יותר מהרגיל מה שהסביר שכנראה "יום האהבה". היום המטופש הזה שאף פעם לא נתתי לו חשיבות או עניין גם כשהיתי בזוגיות אף פעם לא עשיתי מזה ביג דיל או ידעתי שזה מגיע מה זה השטויות האלו? אני מנסה כל שנה לשכוח את היום הולדת שלי (שאגב כמעט הצלחתי ב 97 ,או שזה היה ב 96 אבל אז אח שלי דאג להזכיר לי,
    לא אשכח לו את זה) אז למה לחפש עוד שטויות "לחגוג" כי זה שטויות. אז אם חוזרים רגע לעניין של סימנים אז אולי פגישה ראשונה שיוצאת ביום כזה זה סימן חיובי ? ואז פגישה שניה שאני כבר מקיאה זה ללא ספק סימן שלילי. אז אני שוב פעם באפס.

    מה עושים מפה?

    (הוא אמר אגב שלהחזיק לי את השיער כש ... היה סימן חיובי 'ביותר' מבחינתו).
    (נקודה בסוף סוגריים נכון?)

     

                             ---------------------------------------------------------------------------

    אני עכשיו מצרפת את הכתבה שיצאה בידיעות תל אביב לכל מי שלא גר בעיר ולכל מי שלא יצא לו לראות.
    הנה זה. תודה לאביה בן דוד !

     

     

    ''

    ''

     


    לראות אותה היום

     

    מינואר 2009 ועד ינואר 2010 צילמה את

    עצמה רוני ריבר תמונה אחת מדי יום ׀

    בהתחלה היא הצטלמה מכוסת עיניים ולבושה

    ולאט לאט חשפה גוף ונפש אמיצים, רגישים

    " ורועדים, שמוצגים עכשיו בספר שנקרא " 365

    ׀ ריבר: "יש פה גם פרובוקציה, אבל לא מסוכנת

    או משוגעת. אני לא רוצה להתנצל עליה"

    ׀ אביה בן דוד ׀ צילומים: רוני ריבר ׀

     

    היא אינה בוגרת מכללה או אקדמיה

    נחשבת, היא אינה חוסה בצילו של אמן

    ידוע או אוצרת מגניבה ואינה נמנית

    עם קבוצה/תנועה או זרם טרנדי כזה

    או אחר. רוני ריבר ( 31 ) היא פשוט צלמת.

    צלמת נשמה. צלמת שצילומיה מוגדרים

    "תהליך נפשי", שעברה מול המצלמה מדי יום במשך

    שנה תמימה שבה צילמה את עצמה. תמונה אחת ביום.

    התהליך הזה נע בין תמימות, חרדה וחוסר ביטחון ובין

    מרחבים אינטימיים וחושפניים שנפתחו החוצה. את

    תוצאת צילומי שנת 2009 , שנקראת " 365 ", מוציאה

    עכשיו ריבר בספר מיוחד שבו כתבה ליד התמונה

    היומית טקסט אישי קצר.

    את קורס הצילום הראשון לקחה ריבר כשהייתה

    בת 21 . "לא הבנתי שם שום דבר על איך להפעיל

    מצלמה, אבל התאהבתי בצילום", היא אומרת.

    לפני כשבע שנים, כדי להבין יותר איך מתפעלים

    מצלמה, השתתפה ריבר בקורס קצר נוסף, שנמשך

    שלושה חודשים: "לא הייתה לי בגרות או כסף ללכת

    ללמוד באיזה בית ספר נחשב, שלא לדבר על חרדה

    חברתית שמונעת ממני להיות בכל מקום שהוא מלא

    אנשים. גם הקורס הזה לא היה פשוט והרבה פעמים

    הייתי הולכת בהפסקה הביתה. כשכולם היו אוכלים

    משהו ומקשקשים אחד עם השני, אני הייתי נעלמת".


    את
    חרדתית בהגדרה, קלונקס שיק?

    "לא. נתנו לי והמליצו לי, אבל אף פעם לא לקחתי.

    זה הפחיד אותי".

    הפרויקט הצילומי הראשון שעשתה נקרא "יומן

    אוקטובר", ושמו ניתן לו מפני שצולם במהלך

    אוקטובר 2008 . ריבר צילמה מדי יום בחודש הזה

    את הבית ואת החצר שלה במושב בית עובד. בדיעבד,

    מתברר שהפרויקט הזה הוליד את " 365 " – תיעוד

    . אינטימי עצמי מינואר 2009 ועד ינואר 2010

    לשלוט על השלט

    ריבר נולדה בנווה מונוסון. כשהייתה בת תשע עברה

    עם משפחתה לדרום אפריקה, מולדת אמה, וחזרה

    כעבור חמש שנים. "היה לי מאוד קשה להסתגל

    לבית הספר, למערכת, ללימודים, לאנשים. אני

    מאוד ביישנית ומאוד לבד עם עצמי. לקחתי קשה

    את המעבר לדרום אפריקה ולמרות ששמחתי לחזור

    לארץ סוף סוף, היה מאוד קשה להסתגל לכאן שוב".


    זיכרונות
    מאפריקה־ישראל?

    "מה שהכי אהבתי כאן היה החופש. יכולתי לעלות

    על אוטובוס ולנסוע לתל אביב. בדרום אפריקה אי

    אפשר לחזור הביתה ברגל מבית הספר והתגעגעתי

    לזה מאוד. כאן הספקתי ליהנות ממועדון רוקסן

    שכבר נסגר. הייתי בת 14 אז ואת רוב לילות השבוע

    הייתי מבלה בכיכר דיזנגוף. את התיכון לא סיימתי.

    זה פשוט הגיע לשלב שלא יכולתי להישאר שם יותר,

    ואז המשיך איזשהו דיכאון שהתחיל בדרום אפריקה

    ומצאתי את עצמי בגיל 16 ללא קרקע מתחת לרגליים

    ולא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי".

    אבל עכשיו נראה שריבר מצאה את הכיוון שלה.

    את הכיוון האמנותי שלה. היא עושה בו צעדים

    מהוססים ראשונים, אבל יש להם כבר עקבות והדים.

     

    ?" איך התחיל " 365

    "הוא התחיל אחרי שלוש שנים של דיכאון שבהן

    לא הצלחתי לצלם בכלל, כי לצלם אנשים אחרים

    היה לי נורא מביך. את האחיות שלי ניסיתי לפעמים

    לצלם, אבל מצאתי את עצמי תקועה ולא יודעת איך

    לביים אותן. המבוכה שלי מחריפה את המבוכה של

    המצולם וזה תסכל אותי מאוד. זה לא יצא אף פעם כמו

    שרציתי ופשוט נמאס לי ולא צילמתי יותר. יום אחד,

    בשיחה עם חבר טוב שסיפרתי לו שאני לא מצליחה

    לצלם, שלא הרמתי מצלמה כבר כמה שנים ושאני לא

    יודעת מה לעשות עם החיים שלי, כי אני לא מצליחה

    לצאת מהמבוך הזה של הכלום שאני תקועה בו, הוא

    אמר לי: 'תרימי את המצלמה וצלמי כל יום תמונה

    במשך חודש. לא משנה של מה, צלמי קיר או עלה

    אבל תלחצי".

     

    אז לחצת ומה קרה?

    "במקרה למחרת היה 1 באוקטובר וככה נולד 'יומן

    אוקטובר'. צילמתי סתם דברים אקראיים ואז החלטתי

    לצרף מסר לכל יום. יש לי ספר שיש בו מסר לכל

    יום בשנה שמחולק לפי חודשים. חודש אוקטובר דיבר

    שזה ערך עצמי, ובכל יום היה מסר ,WORTH על

    שקשור לזה. את עצמי צילמתי רק כמה פעמים במהלך

    'יומן אוקטובר', כי שנאתי את עצמי מכדי להסתכל

    עליי בתמונה. כשסיימתי את החודש הרגשתי מדהים

    מבחינה אישית, בעיקר מפני שזו הייתה הפעם

    הראשונה שהתחלתי משהו וסיימתי אותו. ולא ויתרתי

    לעצמי באמצע, והמצלמה מיד הפכה לחברה הכי

    טובה שלי. כשהחודש נגמר התגעגעתי אליה מאוד.

    התחלתי לחפש באינטרנט כל מיני פרויקטים אישיים

    שאנשים עושים וגיליתי שהמון אנשים עושים פרויקט

    של שנה שלמה. לא מצאתי שום פרויקט שדיבר אליי

    מבחינה צילומית או אישית, אבל הרעיון היה מעניין

    למרות שהתחייבות של שנה הייתה מאוד מפחידה.

    בסוף החלטתי שאני מנסה את זה. ברגע שעברתי את

    השבוע הראשון כבר הייתי בתוך זה".

     

    לא קל להתחייב על שנה.

    "כשאני מסתכלת לאחור, ההתחלה הייתה הכי

    קשה כי באמת קשה לי עם מחויבות. אחרי 100 ימים

    נכנסים לסוג של הרגל וגם בזה יש המון חששות,

    כי כל הזמן הרגשתי שאני חוזרת על עצמי ושאני

    משעממת נורא. כל פעם הייתי צריכה להזכיר לעצמי

    שאני עושה את זה בשביל עצמי ורק בשבילי".

     

    יש לך משמעת עצמית.__

    "כנראה. כל יום צילמתי את התמונה ואז מעלה

    אותה לאתר פליקר, כי זה הכניס אותי לסוג של

    מסגרת ומחויבות".

     

    איך הרגשת עם החשיפה היומית הזו?

    "זה היה תהליך.  חשבתי שיהיה נורא משעמם
    לצלם דוקומנטרי כי חוץ מלצלם את עצמי יושבת
    על המחשב וישנה לא היה לי מה לצלם.

    לקראת סוף הפרויקט כבר הרגשתי

    הרבה יותר נוח לצלם את עצמי סתם יושבת או כל

    מיני דברים קצת יותר כנים ובלי איפור ובלי לסדר

    שיער לפני, אבל לקח זמן להגיע לשם".

     

    ואיך צילמת את עצמך?

    הייתה לי תמיד נייקון D70

    שהיה לה גם שלט,

    וככה הייתי מצלמת את עצמי למרות שזה לא היה קל,

    כי צריך להרים את היד ללחוץ ואז להעלים את השלט

    והיו לי רק שתי שניות לעשות את זה. כשהתחלתי

    את 365 כבר הייתה לי את ה D300

    ולא היה לי שלט בשבילה, וכל פעם הייתי מכוונת פוקוס על איפה

    שאני חושבת שאני אעמוד או מעמידה שם משהו

    במקומי ואז לוחצת ונעמדת איפה שאני רוצה וזה היה

    נורא קשה. עד שהייתי מכוונת פוקוס, זה היה כרוך

    בהרבה מאוד ניסיונות".

     

    כמו ספינינג.

    "כן, עד שגיליתי שיש למצלמה אופציה של תשע

    תמונות אוטומטיות ברצף, ואז היא כל פעם מתפקסת

    עליי לבד לפני שהיא חושפת. אני חושבת שנישקתי את

    המצלמה כשקלטתי שיש לי את האופציה הזו. היא לא

    תמיד עבדה ופיקסה על מה שרציתי, אבל למדתי לכוון

    אותה ולהסתדר איתה. היו צילומים כמו באמבטיה,

    שלא ראיתי בכלל מה אני מצלמת ורק ניחשתי איפה

    לשים נקודת פוקוס כי החצובה הייתה נורא גבוהה ולא

    יכולתי לראות כל פעם אם אני בכיוון או לא, אבל אחרי

    חודשים של צילום עצמי גם הניחושים שלי כבר היו די

    מדויקים".

     

    נעזרת באחרים לפעמים?

    "היו המון דברים שרציתי לעשות, שהייתי צריכה

    שיעזרו לי איתם טכנית, אבל תמיד התביישתי לבקש

    ולתת למישהו להיות שם איתי. לא נתתי לאנשים

    להתקרב אליי יותר מדי או לדעת מה עובר עליי בזמן

    שצילמתי. הדרך היחידה לתת לרוני האמיתית לצאת

    הייתה כשאני לבד".

     

    איך בחרת לוקיישנים?

    "התחלתי מהבית, כי שם הכי נוח ובטוח לי. אני סוגרת

    את הדלת ואת התריס ואף אחד לא יודע מה אני עושה.

    אף אחד לא רואה אותי או שופט אותי. הגיע השלב שלא

    רציתי לצלם יותר בבית, כי הרגשתי שאני משעממת

    וכמה כבר אפשר לצלם על הדלת של השירותים? אבל

    לצאת לצלם בחוץ נורא הביך אותי. מה אני אעמוד בים

    ואנשים יראו אותי עומדת בים ומצלמת את עצמי?".

     

    למה לא?

    "מה פתאום, זה לא בא בחשבון. היו פעמים בודדות

    שיצאתי וצילמתי בחוץ. זה לקח כמה חודשים טובים עד

    שהרגשתי נוח לצלם על הדשא בחצר".

     

    ראיתי שיש גם השקעה בארט, בדמות. ניסית 

    לעצב את עצמך, להגדיר מחדש?

    "בחודשים הראשונים יש כמה ימים שהתחפשתי

    בהם, כי בהתחלה ברחתי ממי שאני וממה שאני מרגישה.

    ניסיתי קצת יותר ליצור צילום, כי בסופו של דבר רציתי

    לצלם ואם יש לי רק אותי, אז אשתמש בי. הרצון היה

    ליצור צילום שיעניין אותי, אבל מהר מאוד זה שעמם

    אותי והרגשתי שזה לא מדבר אליי ולא מעניין אותי לצלם

    את הדמויות האלו. את הרקע השתדלתי לא לשנות. אם

    רציתי לצלם בחדר והייתה לי על השידה ערימת ספרים,

    לא הזזתי אותה. מצד שני, לפעמים הרגשתי שזה כן

    פגע בצילום כי או שאני מצלמת דוקומנטרי או שאני

    מביימת, ואם אני מביימת, אז הצילום צריך להיראות

    טוב וכל פרט חשוב ומשנה את הסיפור. אם הספרים לא

    נראים טוב, כן צריך להזיז והייתה שם איזו דילמה עם

    עצמי".

     

    את יכולה לנסות להגיד מה עברת בין התמונה 

    הראשונה לאחרונה?

    "בין התמונה הראשונה לאחרונה עברתי חיים שלמים.

    איך אני מנסחת את זה עכשיו אני לא בטוחה. אני חושבת

    שמעבר לזה שצילמתי כל יום תמונה, העובדה שהעליתי

    אותה לרשת יחד עם טקסט שמספר כל יום מה עובר

    עליי ואיך אני מרגישה — אם זה כלפי עצמי או הדיכאון

    או התסכול או החרדה, אם היה לי יום שבו היה לי קשה

    להתקשר לגבי משהו שהייתי צריכה ושיתפתי בכל זה

    — זה הדבר המשמעותי".

     

    השינוי של 327

     

    שיתוף ברשת הוא אכן משמעותי. לא תמיד אפשר

    להתכונן או לצפות לתגובות שיגיעו. בוודאי לא

    כשמדובר בתמונות ובטקסטים שעשויים להרגיז לא

    מעט אנשים כמו הפרויקט הטעון של ריבר.

     

    אילו תגובות קיבלת?

    "אנשים התחילו לעקוב אחרי הפרויקט ולהגיב

    ולכתוב לי ולספר לי את הסיפורים האישיים שלהם.

    זה העצים מאוד את התהליך ואת החוויה. זה נתן לזה

    את הבשר במובן מסוים. בעקבות התגובות הבנתי שאף

    אחד לא באמת שופט אותי בחומרה, כמו שאני שופטת

    את עצמי. אף אחד לא שונא אותי או חושב שאני לא

    בסדר, כי לא סיימתי תיכון או כי אני גרה בבית בגיל

    30 , שזה לא מעניין אף אחד. מה שיש לי להגיד עניין

    אותם יותר ומה שבחרתי לצלם עזר לספר הרבה פעמים

    את מה שלא הצלחתי לכתוב במילים, אבל הבנתי עוד

    דברים. למשל, הבנתי שאי אפשר לחיות רק מוואו כל

    הזמן. החיים לא מתנהלים ככה. לא כל תמונה תהיה וואו

    ולא כל פרויקט יהיה מעניין או מפורסם או לא יודעת

    מה. אבל כל פרויקט וכל תמונה הם מדרגה, וכל עוד אני

    עולה על המדרגות האלה הן חשובות בשבילי. ואני מי

    שחשוב פה".

     

    סוג של טיפול.

    "זה היה לצאת מהבור הזה שהייתי קבורה בו".

     

    תארי את תהליך היציאה לאור והחשיפה.

    "בתמונה הראשונה אני עם ידיים על העיניים – לא

    רוצה שיראו אותי בכלל. בתמונה האחרונה רציתי בדיוק

    את ההפך. התאפרתי והתלבשתי יפה, כי הייתה חגיגה

    לצלם והסתכלתי ישר למצלמה, אבל זה לא הוקוס פוקוס.

    הצילום האחרון היה לי מאוד קשה, כי לא נוח לי במקום

    הזה של ה'יפה', ובערב צילמתי שוב תמונה והפעם עם

    משקפי שמש, שלא יראו את הפנים שלי, משהו באמבטיה

    עם חולצה רטובה. משום מה זה הרגיש לי יותר אני ויותר

    נכון. לספר הכנסתי את שתי התמונות הסופיות האלו, כי

    החיים נמשכים וההתמודדות אף פעם לא נגמרת. ואולי

    התגברתי כבר על המון. במהלך ' 365 ' רואים את התהליך

    בתמונות, אבל תמיד יש לי עוד עבודה על עצמי".

     

    איך המשפחה שלך הגיבה לפרויקט?

    "בהתחלה לא ממש סיפרתי. שמרתי את זה לעצמי

    ולגולשים בפליקר, כי נורא הביך אותי להגיד 'אני

    מצלמת את עצמי'. אבל בסופו של דבר הם ראו את

    התמונות מדי יום. אף אחד מהם לא אמר לי שזה מוזר או

    הזוי או לא בסדר".

     

    גם כשהתמונות היו חושפניות?

    "אני חושבת שאולי העירום שלי קצת הביך אותם

    וזה מובן. גם לי לקח זמן עד שהרגשתי נוח עם החשיפה.

    בהתחלה העירום היה לחברים בלבד באתר. זה לא היה

    פתוח לכולם. לקח זמן עד ששחררתי".

     

    ומה קרה אחרי שחשפת הכול בפניהם?

    "המשפחה שלי מאוד גאה בי ומאוד שמחה בשבילי.

    הם האנשים שבאמת מכירים אותי והם רואים שינוי אדיר

    אצלי. אני לא אותה רוני של לפני שנתיים. אני צריכה

    לפעמים להזכיר את זה לעצמי, כי אנחנו כל כך הרבה

    פעמים רק עסוקים במה עוד יש לנו לכבוש ושוכחים כמה

    כבר כבשנו ולא נותנים לעצמנו קרדיט".

     

    ואיך אנשים סביבך הגיבו?

    "בעקבות חיים מלאים חרדות ובדידות אף פעם לא

    ממש יצרתי חברויות עם אנשים, כי לא ממש ידעתי איך

    עושים את זה. מעגל החברים שלי מאוד מצומצם, אם

    הוא בכלל קיים. אז לא ממש היה עניין של מה יגידו עליי

    מהמקום הזה. אולי זה טוב, כי אם היו לי מלא אנשים

    שהיה מביך אותי שיראו אותי ככה, היה לי קשה יותר

    לצלם".

     

    את מכירה פרויקטים דומים של אחרות?

    "אני מכירה עשר בחורות בארץ ובעולם, שהתכתבתי

    איתן, שמצלמות את עצמן בעירום".

     

    הצטלמת בפרויקט עם אנשים שהיו חלק מחייך?

    'יש יום אחד, יום 327 , שבו הצטלמתי עם אחיותיי ובת

    דודה שלי. היינו קצת שיכורות ולפני יציאה ולא צילמתי

    עדיין את התמונה של אותו יום, אז אמרתי להן שאין להן

    ברירה והן חייבות לעמוד איתי לתמונה".

     

    היית מגדירה את הספר "פרובוקטיבי"?

    "אני לא עסוקה יותר מדי בהגדרות, כי הגדרות זה

    כמו לשים גבול למשהו ואם שמים גבול למשהו, אי אפשר

    ליצור ממקום נקי ופתוח. אני לא יכולה להתכחש שיש

    בספר אולי סוג של פרובוקציה, אבל זו לא פרובוקציה

    מטורפת או משוגעת. כנראה שיש בי משהו פרובוקטיבי

    ואני לא רוצה להתנצל על זה".

     

    ממי קיבלת השראה?

    "קודם כול מסבתא שלי, שבזכותה אני חיה ושלה

    הקדשתי את הספר. היא זו שבכלל רשמה אותי לקורס

    צילום. היא נהרגה בתאונת דרכים והיא נשארה כמו

    סוללה אצלי בבטן, שתמיד נותנת לי את הכוח והאנרגיה

    שאני צריכה. בנוגע לצלמים שהיו השראה בשבילי, קשה

    לי להגיד שם של צלם אחד ספציפי כי יש עשרות, אם

    לא מאות, שאני אוהבת ומעריכה. כל דבר נותן השראה.

    הזמרת פיונה אפל אמרה פעם בראיון שהיא מרגישה

    כמו מכונה שלא משנה מה החיים זורקים לכיוון שלה, זה

    נכנס לה למעבד הפנימי ויוצא כשיר. אני אוהבת את זה

    ולוקחת את זה לכיוונים שלי".__

     

    www.roniriver.com

     

     

    צילום חדש : 

     

    ''

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/9/10 20:55:
      סורי שנעלמתי
      אני מבטיחה לענות לכולם פה !
        21/8/10 12:00:
      בכל פעם שאני מבקרת אצלך אני מעריכה אותך יותר,
      למרות שאני בטוחה שאמרת הכל, תמיד את מפתיעה ותמיד נעים לקרוא על השכבות המתקלפות ממך.
      מהממת!!!
        16/8/10 12:22:
      כתבה מעניינת,
      תודה ששיתפת
        16/8/10 01:04:
      מדהימה כמו תמיד
        15/8/10 12:28:
      הערה לגבי ה"עניין" שיש / אין לעשות מן הצירוף המחליא (להקיא?) של "יום האהבה": את הרי יודעת (ומתעדת) כמה עניין יש בכל "יום", ואני בטוח שאת יודעת גם איזה עניין אפשר לעשות מ"אהבה" ...
        15/8/10 09:52:
      כישרון רב!
      כבוד!
        15/8/10 09:24:
      שמעי, כבר נגמרו לי המילים המיוחדות לתאר את ההערכה והמחמאות. הכתבה מאוד מעניינת ומחמיאה, התמונה יפה לפחות כמוך (נראית מאוד מתאימה בתור תמונת "אחרי"- אחרי התהליך שעברת).
      בנוגע לתקרית ההקאה בדייט- מזכיר לי דמות מסאות'פארק - נדמה לי ששמה סטן, שמקיא על החברה שלו בכל פעם שיש ביניהם רגע רומנטי. אז אולי זה סימן טוב :~)
        15/8/10 06:29:
      הכתבה מחמיאה ומראה שאת טיפוס מיוחד (לא שהיה צריך כתבה כדי לנחש את זה :) )


      בנוגע לדייט ? כל עוד לא נכנסת למינוס אין שום סיבה להתחיל לעשות חשבון, רק כשנכנסים לצד הדרומי של האפס מגיע הזמן לשלוח את הריליישנשיפ לכונס נכסים.
        11/8/10 20:49:
      קראתי
      התרשמתי
      כיכבתי

      וגם אני לא מקיא.
      3 פעמים בחיים הבוגרים שלי.
      זהו.

      :)
        10/8/10 08:00:
      רוני, קראתי בשקיקה כל מילה
      את פשוט צריכה להיות סופר גאה בעצמך!
      שתמשיכי לעלות במדרגות
      והעיקר - שתהיי מאושרת ושמחה בחלקך!
        10/8/10 01:57:

      הצילום החדש יפה בצורה יוצאת דופן.

      בכל אופן, מה שרציתי לספר לך כאן זה ששתיים ממערכות היחסים הכי משמעותיות שלי 'התחילו' כשאני מקיא (ואפילו בקושי זוכר להיות נבוך מרוב שהייתי שיכור) ליד הבחורה שאיתרע מזלה להיות לידי באותו הערב...
        9/8/10 13:38:
      מוכשרת מוכשרת ועוד פעם מוכשרת..
      כבוד !
        9/8/10 12:41:
      תודה רבה שמחה לשמוע
      :)
        9/8/10 12:40:
      אהבתי לקרוא את הכתבה בעיתון.

      פרופיל

      רוני ריבר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות