משהו שלמדתי היום על "העץ הנדיב" הבוקר שמעתי ברדיו דיון על המסרים שמועברים לילדינו באמצעות סיפור זה . לי עדיין אין נכדים כך שסיפור זה לא היה טרי במוחי. ראשית הופתעתי לגלות שבמקור העץ הוא בעצם "עצה" , שכן הדיבור הוא בלשון נקבה, עובדה שמקצינה ביותר את האמירה שבו, שהיא כפי שציין המרואיין, וכפי שגילתי אח"כ מתוך עיון במה שנכתב על הספר, נוקבת במהותה. מה המסר שמעביר הסיפור? האם הנתינה החד-צדדית והבלתי מסוייגת, האם ההתבטלות עד כדי אבדון, הם מסר חינוכי לילדנו?
בתחילת הסיפור יש קיום לשניהם. הילד אינו פוגע ב"נדיב" (ובאנלוגיה - אם, אב, וכיוצ"ב) הוא משתמש בעלים שנשרו, קוטף תפוחים לעצמו, או נח בצל (ההגנה) שהעץ משרה. אבל בהמשך הוא נעשה תובעני יותר ויותר, רק צרכיו עומדים לנגד עיניו ואין בו כל התייחסות לנותן שמחסיר מעצמו עוד ועוד עד שלא נותר בו דבר.
זהו סיפור עצוב משום שהוא אומר לילד שזה בסדר לדרוש עוד ועוד, כי אוהבים אותך, ואין נותנים את הדעת על כך שגם עליך להעניק דבר מעצמך. זה טרגי מאחר שהעצה (אצלנו – עץ) חרדה מכך שלא ישובו לבקרה משום שלא נותר לה דבר לתת. האם ילד שמח הוא בהכרח ילד שנותנים לו הכל, גם במחיר הכחדה עצמית? ובאשר להורה הרי שהוא בלתי אחראי בעליל. כלום ילד כזה אכן הוכן לקראת החיים האמיתיים? זהו ספר שאין לקוראו לילד כפשוטו, אלא ללוות זאת בשאלות מנחות, בהכוונה להדדיות, לקשר של "אני ואתה" או "אני והאחר" . (ועל כך, הרי נכתב רבות).
אני שואלת את עצמי - האמנם עלינו להאדיר אהבה אולטימטיבית שכזאת ? ושאלה זו מזכירה לי את הסרט "לשבור את הגלים" , שגם שם האהבה שיש בה התבטלות עצמית מוחלטת , מוצגת במלוא אכזריותה . זוהי "אהבה נוצרית" במהותה (ישו שהקריב עצמו למען בני האדם) – ולי אין כל רצון להיות חלק ממנה. |