זו היתה תקופת הזוהר של בריטניה. המעצמה החזקה בעולם, השולטת בימים ובשיאה על 40% מן העולם, מהודו ועד קנדה, ממצרים ועד אוסטרליה, מובילה של תהליכי עיור, מודרניזציה ותיעוש ומלכה אחת שעל שמה נקראת התקופה – ויקטוריה – המלכה ששלטה בבריטניה כמעט לכל אורכה של המאה ה-19.

על ברכי התקופה הויקטוריאנית גדל והתחנך גדול הבימאים הבריטים בכל הזמנים – אלפרד היצ'קוק - אולם בעת ובעונה אחת הוא גם חזה במהלך חייו כיצד מאבדת האימפריה את כוחה ואחיזתה במושבות הקולוניאליות שהקימה ברחבי העולם וכיצד היא מפנה את מקומה לאימפריה של המאה החדשה, המאה ה-20 – ארצות הברית.

הוא גדל בעולם שבו המילה הכתובה, הספרים, שכל כך מאפיינים את המאה ה-19 מפנים את מקומם לטובת מדיום חדש, אותו מדיום  שתחילה נקרא ראינוע ומאוחר יותר התפתח לקולנוע והיצ'קוק הפך לאחד מנציגיו החשובים ביותר. הוא עזב את בריטניה וויתר על תעשיית הסרטים הבריטית לטובת הוליווד. הוא היה אמן גאון לכל הדעות אך יחד עם זאת ניחן גם באוריינטציה מסחרית מפותחת. הוא הושפע רבות מהגל הצרפתי החדש ומתיאוריות המדגישות את חשיבותו של הבמאי כמספר הסיפור בסרט ובאותה העת אהב להציג עצמו כאיש משפחה, בורגני, בריטי.

ובנושא הזה של המשפחה הגיעו לידי מיצוי מושלם הפנים הרבות ולעיתים הסותרות שבאישיותו של היצ'קוק.

התקופה הויקטוריאנית, בכל הנוגע למשפחה התאפיינה במבנה פטריארכאלי נוקשה. האב היה ראש המשפחה ותכונות כמו  נוקשות, רצינות, רציונאליות ומעשיות נחשבו כתכונות גבריות. האם היתה האישה הקטנה שלצידו ואישה קלאסית ניחנה בתכונות של רגשנות, פטפטנות, קלות דעת ונטייה להיסטריה. בכל הנוגע לחינוך הילדים, החינוך הבריטי התאפיין במשמעת נוקשה, קשיחות והענשה פיסית.

היצ'קוק ספר כי אימו היתה מענישה אותו בכך שאילצה אותו לעמוד במשך שעות על יד מיטתה ואביו שלח אותו פעמים מספר אל תחנת המשטרה המקומית עם פתק המיועד לשוטר. בפתק ביקש האב מהשוטר לכלוא את הילד לזמן קצר כעונש חינוכי. תחושות חוסר האונים שחווה כילד, ילד שנענש על לא עוול בכפו, ילד שהוא כמעין כלי משחק בידי גורמים גדולים וחזקים ממנו, את התחושה הזו מביא היצ'קוק אל הדמויות בסרטיו תוך שהוא בוחן את הגמישות של התפקידים המסורתיים של שני המינים.

בסרט האיש שידע יותר מדי, מסופר סיפורה של משפחה אמריקאית לתפארת, האב רופא מנתח, (ג'יימס סטיוארט), האם זמרת בעברה (דוריס דיי) וילדם הקט המגיעים למרוקו לחופשה. שם מגלה אב המשפחה על כוונתם של כמה פושעים לרצוח ראש מדינה אירופאית. בכדי למנוע ממנו מלהסגיר את הסוד למשטרה חוטפים אותם פושעים את הילד. בסופו של דבר מגיעים זוג ההורים לביתו של השגריר, בו מוחזק ילדם ומצליחים לאחד שוב את המשפחה.

היצ'קוק שטען כי בסרט יש להשתמש באמצעיים קולנועיים ובדיאלוגים רק כשאין ברירה אחרת מביא לידי ביטוי את האלמנטים שהוזכרו באמצעות שיר. השיר Que sera, sera, מושר במהלך הסרט פעמיים. בפעם הראשונה זוהי סצנה בה האם, משכיבה את בנה לישון ותוך כדי האב עסוק בקשירת עניבתו – תפקידי המינים בקטע זה הם חד משמעיים.

הפעם השנייה בה מושר השיר היא בביתו של השגריר בו מוחזק הילד. האם שרה את שיר הנושא בפני אורחיו של השגריר, הילד מזהה את קולה של אימו ומתחיל לשרוק את המנגינה, בדרך זו יכול האב לגלות בדיוק היכן נמצא בנו והכל בא על מקומו בשלום – תפקידי המינים הפעם אינם ויקטוריאנים קלאסיים, האם אינה היסטרית וחסרת אונים אלא לוקחת חלק פעיל בהצלת הבן המשותף.

היצ'קוק מאתגר את ההגדרות הנוקשות של תפקידי המינים שרווחו בזמן עליית הסרט לאקרנים, 1956, הגדרות שתאמו את הלכי הרוח הויקטוריאנים. היצ'קוק מביא את תחושות חוסר האונים של ילדותו אל המשפחה האמריקאית התמימה שנקלעה לפרשיית ניסיון רצח ובין לבין גם מעניק לנו להיט ענק, אחד משירי הנושא הגדולים בכל הזמנים.

http://www.youtube.com/watch?v=yVuEC3r7a-o