סיפור בהמשכים עם סוף..?! :

1."אז פגשתי בחור"

2."טיול כלבים וסבתא אחת"

3."המשך הכלום"

4."אני הוא והכלבה, ומה שבינו להבינה- המשך של המשך הכלום"

5."סוף הכלום"

אתמול ירדתי לספסל. ככה עם עצמי, עם הטלפון ועם הסיגריות. שרון הייתה בחתונה. אז ירדתי לבד, בלי כלב. ככה סתם . אז מה אם אין לי כלב.  לא חייבים כלב בשביל לרדת ולשבת על הספסל.

הייתי בשיחה חשובה עם אחת מהתלמידות שלי.

בעודי שקועה בשיחה ובכלבים של אחרים פתאום אני רואה אותם. ירוקת והכלבה.

לא. לא ראיתי את זה קורה. חשבתי שהוא במילואים. זה תפס אותי ככה ישר בביצים.

שלשום הוא היה אצלי. אכלנו, צחקנו ודיברנו מהלב. ואז הוא אמר שהוא חייב להיות גלוי איתי. "אני לא רואה את זה קורה" אמר. "אני לא מתאהב".

"גם אני לא" אמרתי מיד. כי פעם ראשונה שאני מרגישה שטוב לי אבל שאני לא עפה, ובניגוד לתמיד, נשארת עם רגל אחת על הקרקע.

תמיד חשבתי שאהבה זה לעוף בלי מצנח - ככה תמיד זה היה אצלי. ואם לא, ואם זה לא עבר לי דרך הבטן, ואם לא חוויתי את זה בעוצמות מטורפות ודילגתי ברחובות - אז זה פשוט לא היה קיים. "פעם ראשונה", הסברתי "שאני מרגישה שדווקא ככה, הקצב הזה, הלאט הזה הוא נכון. לפחות לי."

יש בזה משהו בטוח, בניגוד לכל ה'רכבות הרים' שתמיד עליתי עליהם במהלך החיים. איכשהו תמיד הייתי מסיימת כשהקרביים שלי מרוחים על הרצפה.

"פתאום היום זה נראה לי אמיתי יותר ככה. בלי שאני עפה, בלי שאני מבטלת את עצמי, את חיי ואת חירותי, אלא מוצאת דרך להיות אני , וגם לשלב אותך בחיים אצלי" אמרתי.

ירוקת אמר, שבתור ילד בועה דווקא חסר לו  הלחוות קצת כמו שלי, הלעוף ולהתרסק כי זה אף פעם לא קרה לו. נו בטח. בבועה הרי לא ממש אפשר לעוף.

אולי היינו צריכים להיפגש לפני כמה שנים, חשבתי לעצמי.

אבל אני את קריירת ההתרסקות שלי כבר סיימתי. זה לוקח חודשים לאסוף מהאספלט את כל הנמשים.

ישבנו ככה במרפסת, שתינו, אכלנו ודיברנו והיה נעים. ואיכשהו בסוף הגענו  למיטה.

הייתי חצויה. לא הייתי שם כי השיחה לקחה אותי למקום אחר. אך המשיכה הייתה שם, אז קצת קשה היה לוותר. שכבנו בטירוף אבל בריחוק מה.

אחרי הפעם הראשונה הדלקתי סיגריה, הסתכלתי על החלון ובכיתי. ככה אני . בכיינית. כשמרגיש לי אני בוכה. לא תמיד ברור על מה. אתמול באודישן ביקשו ממני לבכות ולא הצלחתי. והנה כאן אני בוכה בשניות. ממש ככה. מרגישה ומוציאה.

נשכבתי לידו כשהוא שואל "אז מה עושים" ולא עניתי. שכבנו שוב. או שזה היה הוא ומישהי אחרת. אני לא בדיוק זוכרת.

זה לא שסבלתי, אבל אני לא יודעת מה הרגשתי. וגם עכשיו אני לא יודעת מה בדיוק אני  מרגישה.

הוא הלך. ונשארה הזאתי ששכבה אתו קודם. "מה אני אגיד לך" אמרתי לה, "אני לא יודעת מה הייתי עושה במקומך. אולי מתרחקת, אולי מתנתקת. אולי לא שוכבת. אבל את עשית מה שאת מרגישה". נו טוב, היא ענתה, אם ככה את אומרת.

קמתי בבוקר והבנתי שיכול להיות שזה בעצם נגמר. מזתומרת יכול להיות- הוא הרי בפרוש אמר- זה לא יכול לקרות בינינו. אבל הרגשתי את ההתלבטות או יותר נכון את הרצון שלו שזה יקרה. שזה יקרה לו. ואני? כנראה גם אני רציתי שזה יקרה לי. ואני הרי תמיד נשארת עד הסוף כדי לא להפסיד . כדי לדעת איך זה נגמר. בחיים לא אלך לפני הסוף.

קמתי והלכתי לאודישן. לא היה לי כוח אבל פשוט הייתי אני. ככה טבעי. זה יוצא הכי טוב בסוף. אח"כ הלכתי ללמד ורקדתי כל עוד נפשי בי. הכי טוב ככה- אתה בא לשיעור לא מוכן, לא מכוון, לא מתוכנן וזה פשוט יוצא לך- הגוף מנתב את עצמו יחד עם הביפנוכו למקום הנכון.

"אז מה" אומרת א' בטלפון כשאני כבר במרפסת עם הג'ימסון ביד. "אז מה אם פגשת אותו עכשיו". "זה לא היה בתכנון" הסברתי לה. "לא ככה ראיתי את זה קורה".

הרגשתי שבאיזה שהוא מובן ראינו אחד את השני כשעוד ללא היינו מוכנים. עוד לפני ששקעו הדברים.

 "זה כאילו שאתה רואה משהו שאתה לא אמור לראות" .

 "איזה הגדרה יפה" אומרת א'.

 הרגשתי שהיינו הוא ואני כל אחד בשרעפיו ובמחשבותיו. על בכלל ועל זה, וזה לא מקום שרואים אותך בדרך כלל. אבל מה לעשות שאנחנו גרים באותו רחוב ויושבים על אותו ספסל.

כנראה שגם נמשיך לשבת על אותו הספסל הזה בלי לדעת מה בדיוק יקרה.

כי פשוט ככה זה.

לא סתם קראתי כנראה לפוסט הקודם "המשך הכלום". כשא' קראה בזמנו את הכותרת היא נקרעה מצחוק ואמרה שזה כשלעצמו מספיק.

גם עכשיו "המשך הכלום" זה מתאים.

או יותר נכון "כלום של המשך".

נכתב אחרי שתי בירות 2 שוטים של ג'ימסון וחצי קופסת סיגריות... 10.10