משועמם, מרים את הטלפון שולח SMS-ים לחצי עולם. מצד אחד רוצה חֶברה ומצד שני לא רוצה לצאת מהבית. תגובה ראשונה. עסוק, לא נורא. בטח רוצה קצת זמן לעצמו. עוד תגובה. דאנס בר?! לא בא לי. עוד תגובה. איזו הפתעה. בדרך אלי :-) ממתין בסבלנות רבע שעה. - "מה עושים?" רואים סרט אלא מה?! - "מה לא יוצאים?" לא, לא בא לי לצאת. - "טוב, מה יש?" לא יודע אבל כל דבר עכשיו זה טוב. הסרט לא משהו, אבל בכל זאת רואים, תוך כדי מדברים, על מה שמציק, על מה שאין, על מה שהיה, על מה שלא יהיה אי-פעם. ראש על הרגל, עייפות, משחקים בשיער. נגיעות. נגיעות. ממש על הקצה. - "אתה חתיכת טיזר" אני? מה עשיתי הפעם? - "לא רק הפעם..." אז כנראה אני לא מודע לבעיה, אולי תגידי לי ואני אדע איך להמשיך. - "איזה מרושע אתה, אתה אפילו לא שם לב שאתה מתגרה, בסוף עוד תתגרה בגורלך" לפחות אני אדע מה הוא, ככה יהיה לי יותר קל להתגרות בו. ובכל זאת מה עשיתי הפעם? - "כבר התקדמות, הצוואר זה איזור רגיש אצלי, ואתה חייב לבוא ולנשק אותו?" אם יש לך איזור אחר מועדף זה גם טוב, פשוט הצוואר היה זמין יותר. - "יש עוד כמה איזורים אחרים, אבל היום אני אסתפק במשהו אחר" יש לך גם דרישות... - "כן! אתה התחלת!" אל תיהי תינוקת. - "טוב, לפחות תנשק אותי..." הרגע עשיתי את זה, לא?! - "לא על הצוואר, על השפתיים טיפשון" אני יודע שהתכוונת לזה... אבל למה?! למה זה טוב?! - "צודק! זה לא טוב..."
בסופו של דבר היא קיבלה את מה שרצתה, נשיקת לילה טוב. היא נסעה, אני הלכתי לישון.
לא יכול להפסיק עם הנגיעות. לא יכול להפסיק להיות טיזר. זה פשוט אני. נגיעות קטנות, ליטופים, נשיקה מעודנת על הצוואר. הכל בעדינות וברכות. פלא שהן יוצאות עם לב שבור לרסיסים? |