כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מהשפה והחוצה

    \"אנחנו לא יודעים אם יש אלהים, אבל אין ספק שיש נשים\" (וודי אלן)

    ארכיון

    0

    כמה שתן נתת היום?

    33 תגובות   יום שני, 9/8/10, 23:39

    חזרתי מעולם אחר. עולם שאין לו ולא כלום עם החלל הרוחש ב"מרכז ויצמן" הצמוד למרכז הרפואי "סוראסקי", הידוע יותר בכינויו העממי "איכילוב", בו אושפזתי.

     

    שלושה חודשים הייתי חולה במחלה הלא סקסית שקיבלה את השם החושני "מחלת הנשיקה". הדבר האחרון שבא לך או לסובבים אותך במהלך המחלה הזדונית הזו, הוא לבצע פעולה כלשהי הקשורה בהחלפת נוזלים.

     

    ובפלנטה הזו את מגלה שטחול, כבד וכליות הם לא רק שמות איברים פנימיים אותם את קונה  אצל ישראל הקצב. הם חלק מגופך. את לומדת את המיקומים המדוייקים שלהם, אחרי שבפעם המאה מיששו אותך ידי רופא עברי בעודו ממלמל מילים ארוכות בלועזית. כאשר את מתגברת על אימת הסמכות (שהרי גידלו אותך על ברכי האמונה כי הרופא הוא אדם בעל מעמד מיוחד, נישא מעם ומותאם במיוחד לנישואין, רק לא איתך...), ומעזה לשאול אותו לפשר הרכילות שניהל זה עתה ב"יידיש של הרופאים" עם הקולגה שלו על איבריך הגנוזים, הוא מתרגם לך שהלבלב שלך קיים בגירסה ה"מוגדלת".

     

    את נוכחת לדעת, אולי לראשונה בחייך, כי גופך אינו עמיד וחסין לנצח.

     

    פתאום לגמרי ברור לך למה התכוון דן בן-אמוץ שכתב בערוב ימיו כי בבי"ח לא משתינים, בביה"ח "נותנים שתן". את מגלה אכזבה קלה כאשר ממיכל הפלסטיק בו נתת שתן בקפידה רבה במשך 24 שעות, נלקחה דגימת מבחנה קטנה וכל השאר הוזרם לשרותים. כאילו זהו דבר של מה-בכך, במצבך הכה רעוע, לכרוע כריעה ולקלוע באמצעייך הנשיים המוגבלים לפיה בקוטר 5 ס"מ.

     

    את לומדת כי מלבד יציבות מגדל האשפוז ע"ש אריסון (כן, קיים קשר עקיף לעופר גלזר הידוע בחיבתו לאחיות רחמניות) הכל בביה"ח נע על גלגלים. עד מהרה את משכילה לזהות בעיניים עצומות את רעש המיצב המתגלגל לעברך: עגלת מצעים נקיים/ איסוף מצעים מלוכלכים/ א.ק.ג./ אוכל (כאן חוש הריח נכנס לפעולה בהתקרב רבע עוף על מצע שליכטת פירה)/ תרופות/ עמדת רופא/ מנקה... כל חפץ בביה"ח הופך ל"חפץ מעבר".  ועל פי החפצים היעודיים המתגלגלים את ממקמת את עצמך במימד הזמן, מסתייעת באותה שיגרת בי"ח קבועה שמחלקת את היום, אשר נע בקצב של צב נקוע רגל באורטופדית.

     

    את מקיימת מפגשים עם אנשים אותם הסיכוי להכיר בעולמך שבחוץ הוא בתנאי שתלוהקי לתכנית "פעם בחיים".

    את עושה דייטים עם נשים שחולפות בחייך ליממה, ולעתים את לא זוכה לראותן אלא לשומען בלבד. אתן משתפות זו את זו, מבעד למסך הוילון עם הפרחים החומים הגדולים המפריד ביניכן, בקורות חייכן ותולדות המחלה שהביאה אתכן הלום. כמו האחת שלקתה בהרעלת קיבה, לא מכבר נישאה, בעלה אוהב אותה אבל שונא את החיים שלהם, בגלל שמיקמה את חמשת כלביהם בסלון רחב הידיים, בעוד להם הוקצה חדר השינה הזעיר.

    את שותפה שלא מרצונך לדינמיקות משפחתיות, כאשר האמא חולת הסרטן השוכבת במיטה לידך מנסה להשכין שלום בית בין ילדיה וחתניה/כלותיה המבקרים אותה לסירוגין, ו"מלכלכים" כל אחד בתורו על השאר.

    כאן נוצרת תחילתה של ידידות מופלאה עם האלמנה התוססת בת השבעים שהגיעה מארה"ב, את חופשתה בארץ בילתה בהתאוששות מהתקף לב, וכבר היא בדרכה לחגיגת יום הולדת חמישים לבתה בקרוז, המקבץ את שלושת ילדיה משלוש יבשות שונות. היא מתכננת "לעשות עלייה" ופוחדת מהבדידות. שעות אחדות לפני שעלתה למטוס בדרכה לספינה התקשרה להיפרד.

    את מבלה לילה בחברת אשה מוגבלת שכלית, אותה ראית מסתובבת במחלקה והתפללת כי לא תגיע לחדרך, וכאשר היא הופכת להיות שכנתך את מבינה כי עדינות נפש אינה עניין של מנת מישכל.

     

    המחלה מפתחת אצלך חוש ריח של גשש בדואי ואת מנסה ללא הצלחה להסתגל לריחות. רק אחרי שאת נכנסת בפיג'מה כחולה לנעליים לא לך ועושה ספונג'ה בחדר, את מבינה שהריח ספוג עמוק בקירותיו, ולא את זו שתוכלי לו.


    את זעקות ויבבות החולים את מחרישה באטמי אוזניים מסיליקון.


    את מופתעת להיווכח כי מערכות ציבוריות אינן בהכרח אטומות ואפשר שיהיו בהן מן האיכפתיות ורכות הלב, וכי יש מחוזות בהם את עדיין נחשבת ל"אשה צעירה".

     

    ובעיקר את מגלה כי חתולים (גם הסוציומטים שביניהם) סובלים מדכאון כאשר הבעלים שלהם נעלם, וכי את מוקפת באנשים שאינם רוצים להתנשק איתך כאשר את חולה ב"מחלת הנשיקה", אבל חוצמזה יעשו בשבילך הכל.

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (33)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/5/12 19:27:
      תודה מושיקו החמוד
        15/5/12 18:40:
      אירה
      נחשפת במלא עוצמתך לעולם עמוס חוויות ומרתק " עולם בית החולים "
      מרתק מעניין אכזרי לעיתים וכתיבתך היוצרת מתארת זאת להפליא
      למדת המון הפנמת והעברת מסרים חדשים שכל פעם שאנו נכנסים למוסך של יצורי האנוש ( בית החולים ) אנו נחשפים אליו מחדש
      חן חן על השיתוף
        27/3/11 22:02:
      מעלה זכרונות מבתי החולים שבהם הייתי. אווירה אקזיסטנציאליסטית, כמו שאני אוהב.
        17/1/11 12:47:
      היכולת הנפלאה לראות רגעים קשים בהומור הזינה את הישרדותה של היהדות על פני דורות.והנה את באה ומטעימה אותנו קורטוב מחוכמת החיים הנהדרת הזו ובכתיבה משובחת היי בריאה וכוכב לך
      ממני ז'אן
        15/8/10 11:22:

      צטט: lilac g 2010-08-13 18:50:15

      בריאות, בריאות, בריאות ואהבה (לחיים, לכתיבה ומכל הסובבים אותך, כולל אלה שהולכים על ארבע).

       

      טפו טפו!

        15/8/10 11:21:

      צטט: קנולר 2010-08-13 13:32:03

      אה אז לשם נעלמת?!

       

      כן, הסתתרתי טוב.

        13/8/10 18:50:
      בריאות, בריאות, בריאות ואהבה (לחיים, לכתיבה ומכל הסובבים אותך, כולל אלה שהולכים על ארבע).
        13/8/10 13:32:
      אה אז לשם נעלמת?!
        12/8/10 11:30:

      צטט: אישה1 2010-08-11 21:45:22

      אוי אירוש,

      שמתי לב שהפחתת את "צריכת הקפה" כאן בחודשים האחרונים, אך לא שיערתי את הסיבה.מופתע

      טוב שחזרת לעצמך, עד כמה שניתן, וגם למחוזותינו.

      מחלת הנשיקה (אכן, אוקסימורון של ממש לקרוא לה כך) היא דבר בלתי נעים בעליל, והנה מסתבר שהיא גם דבר מסובך שמצריך אשפוז ארוך.

      בתי החיילת חלתה בה כשהייתה בת 16, אך בתוך כחודש החלימה, ואכן נאמר לנו שלילדים ובני נוער זה עובר יותר בקלות.

      אפרופו הבת: היא הייתה מאושפזת לאחרונה בבית-חולים סורוקה (הכל בסדר עכשיו, טפו טפו טפו, חמסה שום בצל ושמן זית), כך שחלק מהחוויות והרשמים שאת מתארת מוכרים לי, למרבה הצער, מקרוב.

      הנה, רק אם בא לך:

      http://cafe.themarker.com/post/1671210/

      לפחות גילית שאת "אישה צעירה"  קריצה(אם כי נראה לי שהיית מוותרת על התואר המכובד בנסיבות הללו).

      תרגישי טוב מותק.

      ותחזרי להתנשק כדרך הטבע...(-:

       

      דינה'לה - אני לקחתי את המחלה שלא כמו "אשה צעירה" לאקסטרים.

      "טיפ טיפ טיפ". תודה!

        11/8/10 21:45:

      אוי אירוש,

      שמתי לב שהפחתת את "צריכת הקפה" כאן בחודשים האחרונים, אך לא שיערתי את הסיבה.מופתע

      טוב שחזרת לעצמך, עד כמה שניתן, וגם למחוזותינו.

      מחלת הנשיקה (אכן, אוקסימורון של ממש לקרוא לה כך) היא דבר בלתי נעים בעליל, והנה מסתבר שהיא גם דבר מסובך שמצריך אשפוז ארוך.

      בתי החיילת חלתה בה כשהייתה בת 16, אך בתוך כחודש החלימה, ואכן נאמר לנו שלילדים ובני נוער זה עובר יותר בקלות.

      אפרופו הבת: היא הייתה מאושפזת לאחרונה בבית-חולים סורוקה (הכל בסדר עכשיו, טפו טפו טפו, חמסה שום בצל ושמן זית), כך שחלק מהחוויות והרשמים שאת מתארת מוכרים לי, למרבה הצער, מקרוב.

      הנה, רק אם בא לך:

      http://cafe.themarker.com/post/1671210/

      לפחות גילית שאת "אישה צעירה"  קריצה(אם כי נראה לי שהיית מוותרת על התואר המכובד בנסיבות הללו).

      תרגישי טוב מותק.

      ותחזרי להתנשק כדרך הטבע...(-:

        11/8/10 17:28:

      צטט: tal_riv 2010-08-11 09:30:58

      זוכר שחליתי במחלה לפני כ20 שנה. לא האמנתי שהטחול מסוגל להגיע למימדים כאלה גדולים. אין קשר בין המחלה לנשיקות דוקא, והיא מדבקת עד לאחר כשנה מאז העלמותה.
      מחלה לא סימפטית, הגורמת לתשישות.

       

       

      אני דווקא הופתעתי מגודלו המקורי של הטחול.

      אכן, מחלה לא סימפטית.

        11/8/10 17:25:

      צטט: מאיה113 2010-08-10 15:24:26

      כוכב
      העיקר תהיי בריאה.

      בני לפני כמה שנים חלה במחלה
      לא נעים בלשון המעטה.

      רק בריאות וברוך שובך.

       

      תודה מאיה

        11/8/10 17:24:

      צטט: ליאת z 2010-08-10 13:58:34

      שרק תהיי לי בריאה יקירתי.
      גם בים הטקסטים שאני קוראת כאן אצלחת לרגש אותי ביותר.

      נשיקות רבות (לא מפחדת ממך)
      ומעכשיו - פוסטים על חופשות וים בבקשה.

       

      ומי יפרנס?

      תודה ליאת יקירתי.

        11/8/10 17:22:

      צטט: ואחרי ככלות הכל 2010-08-10 13:52:15

      לחלוחית ניקוותה לה בזוית עיני
      פוסטך נכתב בכל כך הרבה רכות נקייה מציאות אמיתית , כל כך משקף את מה שחווית שם
      מד-הים ואני מודה לך על המקריות שהביאה אותי אל החוויה הזו -לקרוא את פוסטך זה.
      תודה ובריאות בריאות בריאות **************

       

      ואחרי ככלות הכל - תודה!

        11/8/10 13:16:

      צטט: דליה מ. 2010-08-10 13:47:53

      הרבה בריאות יקירה.

       

      תודה רבה דליה.

        11/8/10 13:15:

      צטט: forte nina 2010-08-10 13:25:18

      מבינה מבינה מבינה אותך. נכון שאצלי זה היה כרוך בכימותראפיה 7 חודשים. אבל את הדינמיקה הזאת אני מכירה לצערי. גם ראיתי המון מתים כל יום.
      מצחיק שבבדיקת כבד אחרי 17 שנה עדין רואים את האיינשטין סינדרום, רק שלא מדובר בשכל שלו. אז תדעי שהסימפטום נשאר והחוויה ברגעים מסויימים קשה .אבל כתבת על זה מצחיק נהדר וכן לקחת את זה כמו שאת כותבת ולא בשום דרך אחרת. ההומור החזיק אותי שם והוא בכלל חומר התחזוקה הטוב ביותר שהאדם יכול לבקש מעצמו ברגעים כאלה.
      מאחלת לך הרבה נשיקות

       

      פנינה, את בוודאי מבינה.

      לשמחתי אני יכולה לומר כי לאורך כל המחלה, גם ברגעים מאד קשים, היה ברור לי שזה זמני ויחלוף.

      את ההומור כמעט ולא יכולתי לגייס בתקופה שהמחלה היתה בשיאה. רק לאחרונה הוא חזר ואני מקבלת אותו בברכה.

      הזכרון מתעתע, לפעמים יש לי הרגשה שזה לא קרה, ולפעמים יש הצפה ממש פיזית של הרגשות ותחושות.

      וכמובן - העיקר הבריאות! ונשיקות.

        11/8/10 13:00:

      צטט: ורד א. 2010-08-10 12:59:25

      מקווה שכעת את מרגישה יותר טוב.
      כשחולים, לומדים להעריך את הדברים הפשוטים.

       

      לגמרי. אפילו פעולות כמו לעשות פיפי, לנשום.

      אני משתפרת. תודה ורד.

        11/8/10 12:58:

      צטט: irisoded 2010-08-10 11:26:07

      איזה טקסט מדהים, מלא ניו אנסים, רגיש.
      די חששתי להיכנס אליו, כי ככה זה, כולנו שם או עוד נגיע לשם אז אולי נמתין קצת?
      אבל מפיסקה לפיסקה קטן חששי, התובנות, ההומור, הרגישות שלך. טקסט למופת, רוצה לקוות שאת בטוב.
      מתי נתנשק? :))

       

      התלבטתי לגבי שם הפוסט, כי ידעתי שמרתיע. אבל את כנראה סקרנית חסרת מנוח.

      תודה איריס.

        11/8/10 12:55:

      צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2010-08-10 01:37:23

      אירה, אירה,
      מה אני לגיד?
      לא ידעתי וזה כנראה לא חשוב, מה שחשוב שיצאת מזה וחזרת לעצמך משופרת וחומלת. מה שחשוב שהכי חשוב- שהבראת וגם נשארת מתובלת בהומור עצמי והתובנות שלך רעננות כמו מנטה.
      שיהיו לך חיים ארוכים עם אברייך המסוקסים - הפנימיים והחיצוניים. אני בטוחה שהכל יחזור למימדיו הטבעיים וגם החיים.
      תודה שחזרת.
      געגעתי אלייך.

       

       

      הבונוס של שלושת החודשים האלה הוא 12 ק"ג פחות. ועל כן - לא הייתי שכל האיברים יחזרו למימדיהם הטבעיים. רק האיברים הפנימיים.

      תודה ניצה.

        11/8/10 12:51:

      צטט: פיי השקד 2010-08-10 00:47:18

      כתוב יפה ורגיש. העיקר שעכשיו מותר לנשק אותך.

       

      תודה פיי. לנשק - מרחוק.

        11/8/10 12:49:

      צטט: האזרח הפשוט 2010-08-10 00:01:46

      לא שאני מאחל למישהו, אבל רק כדי להגיע לתובנה במשפט האחרון, לפעמים שווה לסבול.

       

      לשמחתי לא הופתעתי. רק התחזקתי בידיעה הזו.

        11/8/10 09:30:
      זוכר שחליתי במחלה לפני כ20 שנה. לא האמנתי שהטחול מסוגל להגיע למימדים כאלה גדולים. אין קשר בין המחלה לנשיקות דוקא, והיא מדבקת עד לאחר כשנה מאז העלמותה.
      מחלה לא סימפטית, הגורמת לתשישות.
        10/8/10 15:24:
      כוכב
      העיקר תהיי בריאה.

      בני לפני כמה שנים חלה במחלה
      לא נעים בלשון המעטה.

      רק בריאות וברוך שובך.
        10/8/10 15:07:

      תודה רבה לכל המגיב/ות ונשיקות. בוירטואלי כבר מותר לי.

        10/8/10 13:58:
      שרק תהיי לי בריאה יקירתי.
      גם בים הטקסטים שאני קוראת כאן אצלחת לרגש אותי ביותר.

      נשיקות רבות (לא מפחדת ממך)
      ומעכשיו - פוסטים על חופשות וים בבקשה.
      לחלוחית ניקוותה לה בזוית עיני
      פוסטך נכתב בכל כך הרבה רכות נקייה מציאות אמיתית , כל כך משקף את מה שחווית שם
      מד-הים ואני מודה לך על המקריות שהביאה אותי אל החוויה הזו -לקרוא את פוסטך זה.
      תודה ובריאות בריאות בריאות **************
        10/8/10 13:47:

      הרבה בריאות יקירה.

        10/8/10 13:25:
      מבינה מבינה מבינה אותך. נכון שאצלי זה היה כרוך בכימותראפיה 7 חודשים. אבל את הדינמיקה הזאת אני מכירה לצערי. גם ראיתי המון מתים כל יום.
      מצחיק שבבדיקת כבד אחרי 17 שנה עדין רואים את האיינשטין סינדרום, רק שלא מדובר בשכל שלו. אז תדעי שהסימפטום נשאר והחוויה ברגעים מסויימים קשה .אבל כתבת על זה מצחיק נהדר וכן לקחת את זה כמו שאת כותבת ולא בשום דרך אחרת. ההומור החזיק אותי שם והוא בכלל חומר התחזוקה הטוב ביותר שהאדם יכול לבקש מעצמו ברגעים כאלה.
      מאחלת לך הרבה נשיקות
        10/8/10 12:59:
      מקווה שכעת את מרגישה יותר טוב.
      כשחולים, לומדים להעריך את הדברים הפשוטים.
        10/8/10 11:26:
      איזה טקסט מדהים, מלא ניו אנסים, רגיש.
      די חששתי להיכנס אליו, כי ככה זה, כולנו שם או עוד נגיע לשם אז אולי נמתין קצת?
      אבל מפיסקה לפיסקה קטן חששי, התובנות, ההומור, הרגישות שלך. טקסט למופת, רוצה לקוות שאת בטוב.
      מתי נתנשק? :))
      אירה, אירה,
      מה אני לגיד?
      לא ידעתי וזה כנראה לא חשוב, מה שחשוב שיצאת מזה וחזרת לעצמך משופרת וחומלת. מה שחשוב שהכי חשוב- שהבראת וגם נשארת מתובלת בהומור עצמי והתובנות שלך רעננות כמו מנטה.
      שיהיו לך חיים ארוכים עם אברייך המסוקסים - הפנימיים והחיצוניים. אני בטוחה שהכל יחזור למימדיו הטבעיים וגם החיים.
      תודה שחזרת.
      געגעתי אלייך.
        10/8/10 00:47:
      כתוב יפה ורגיש. העיקר שעכשיו מותר לנשק אותך.
        10/8/10 00:01:
      לא שאני מאחל למישהו, אבל רק כדי להגיע לתובנה במשפט האחרון, לפעמים שווה לסבול.

      פרופיל

      אירה ג
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      קהילת משפחה וילדים

      קהילת משפחה וילדים

      אירה ג