מאת: רויטל יכין קרקובסקי מהיום שהתחלתי לעבוד ביחסי ציבור אני מנהלת יחסי אהבה-שנאה עם המקצוע. מצד אחד המקצוע מגוון, מרתק ומאתגר ושום יום אינו דומה לקודמו. פוגשת המון אנשים, נחשפת לסיפורים חדשים, חושבת, יוצרת – והתוצאה הכי מהירה שיש. המקצוע הזה מתאים לי כאדם: סקרנית, אוהבת שינויים והתחלות, יסודית, מתוכננת תמיד, וחייבת סיפוקים מיידיים (מאוד).מצד שני, חוסר השליטה בתוצאות, התלות בעיתונאים, לוח זמנים טוטאלי, אלה ועוד גורמים לי מדי פעם לפקפק בבחירה במקצוע. עם קשר ובלי, שנים חיכיתי לחופשת הלידה. הרבה לפני שנישאתי, הרבה לפני שהריתי. דמיינתי לעצמי זמן איכות, שקט ושלווה, לנשום אוויר נקי ממיילים, טלפונים והרבה אחריות. ראיתי את עצמי מסתובבת עם ילדתי בבתי קפה, בשדרות, אצל חברות, והכל רגוע, נעים ונחמד. לכן מיד כשידעתי שאני בהריון הדבר הראשון שעשיתי היה להודיע לבוס שאני מתכוונת לקחת חופשת לידה של 6 חודשים , ושאני מקווה שאצליח לחזור בסופה. וכך המתנתי בציפייה לאורך חודשי ההיריון הארוכים לחופשה המיוחלת ושוב שקעתי בדמיונות המרגיעים של טיול פסטוראלי בשדרה ובתי בעגלה. ובכן, חלומות לחוד ומציאות לחוד. בחודש הראשון ההלם והפחד השתלטו עלי. ההתמודדות עם גורה קטנה שמסתגלת לעולם חדש ולא פשוט, הכל חדש, הכל ראשון. בכי, גזים, אמבטיה, הנקה, שינה, עייפות, הורמונים – מישהו אמר חופשה? בחודש השני, העזרה התאיידה, ונשארנו לבד, ואז התחלנו להכיר אחת את השנייה. למדתי לפענח מה אומר כל בכי, מה השעון הביולוגי שלה, מה מצחיק אותה, איך היא אוהבת לישון ועוד. בחודש השלישי קיבלתי ביטחון והפחד מהקטנה נעלם. ובחודש הרביעי... נכנסנו לשיגרה. ואצלי, שיגרה היא כן מילה גסה. חייבת לשבור אותה. הפנטזיה על אישה משוחררת מדאגות הפכה מהר להיות פרק משעמם בסדרת "עקרות בית נואשות". ובדיוק שהתרגלתי לקטנה (המדהימה), מצאתי את עצמי מוכנה כבר לדבר הבא. לחזור לחיים התזזיתיים, לפגישות, למיילים, לפרזנטציות, לכנסים, לישיבות הצוות, לצהריים במשרד. בקיצור – מצאתי את עצמי, בניגוד לכל התחזיות – מתגעגעת לעבודה!! מי שמכיר אותי יודע שזה לא היה צפוי, הבחירה מחדש באותו מקום ובאותה עבודה.. חופשת הלידה גרמה לי להבין שאני אשת קריירה, ושהפנטזיה על STAY HOME MOM לא מתאימה לי. אני חייבת את העניין, האקשן והשינויים – זה מה שעושה אותי שמחה. ואימא שמחה = ילדה שמחה. |
תגובות (13)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
על איזה מדינה אתה מדבר ?
תעיף מבט על המחקר ההשוואתי הבא : http://www.davidshield.com/newsletter/NS24/AR_6.asp
מעבר לזה שהתגובה לא נכונה היא גם מאוד תמוהה.
נשים שנישארות בבית יהפכו את עצמן למתוסכלות (לטובת הדיון אני עושה הכללה) חסרי מימוש עצמי ויוציאו את זה על הילדים שלהם.
החשיבות של חופשת הלידה בחודשים הראשונים היא קריטית לאחר מכאן צאו לעבודה והמשיכו לחיות.
מיצטרפת לתגובה המעולה הזו.
במרכז אירופה 3 שנות חופשת לידה בתשלום, המעביד חייב לקבל את האם בחזרה. לא שאין גירושים, הרי המין האנושי כולו חולק אותן תכונות, אלא שרבים רגועים ונינוחים ביחסיהם ובתפקודם בחברה.
הקטע הוא שמרוב שחיכיתי לזה, הייתי בטוחה שאני לגמרי אתמסר לזה. לא בקטע של הקרבה אלא מהמקום הכי אמיתי. מכאן באה ההפתעה הגדולה, כי כמה שניסיתי לא הלך- פשוט לא הצלחתי להנות. בהתחלה נלחמתי בזה, אחרי זה התחלתי להיכנע עד לתובנה השלמה של זה פשוט לא אני.
טוב שלא חטאת בחטא הצדקנות, אני נישארת כי זה הכי חשוב לילדים.
גם את חשובה, וגם בן זוגך.
לא יצליחו לשכנע אותי שזה כיף להישאר עם הילדים כל יום בבית.
דרך אגב, שבירת שיגרה, יש אנשים שמחליטים על יום בשבוע או בחודש והם סוגרים את הסלולרי למשך כל היום.
כלומר, סדר היום רגיל, אך בלי סלולרי.
נמצאה החל מספטמבר.. בינתיים כל המשפחה בתורנות מרעיפה אהבה על הקטנה.
תודה, המזל אכן טוב. גם הילדה מקסימה, וגם כיף כל כך בעבודה.
עכשיו נותר לי לחכות לראות איך אני אקבל את זה...
למרות שפנטזיה עכשיו היא על קובה ופחות על חופשת לידה:)