קפה נוגה [1946-1948]
אפילוג גשר על פני הזמן ~ ♣ ~ כאשר יעל נכדתי הבכורה שקדה על עבודת השורשים שלה ב-2003 נסענו יחד לחדרה, לראות את הדירונת בה התגוררתי ואת המבנה של בית הקפה. הגם שקרובי משפחה לי שם, לא נמשכתי לבקר ברחובות ההם, אולי מעשה הדחקה - לשמר את התמונות הזכורות משיני המציאות שטבעם לכרסם ולגמד.
דיבור פנימי עתיר היגיון ותבונה, להקדים תרופה לאכזבה מרה, ליווה אותי ככל שקרבנו לאזור "החם". נניח שדבר לא נשאר, שום זכר, לפחות תוכלי להראות לילדה את הרחוב, את המקום שהיה פעם החצר בה שיחקת "מחלק" [קלאס] וגולות, עם מלכה ועדינה ואיך פעם יורם גנב לך את כל "הראסיות "... הרי מן הנודעות היא, שאם הנפש מוכנה מראש לגרוע ביותר, כל שיהיה פחות ממנו, ייראה לה נפלא!
ברחוב הגליל, סליחה, ברחוב הנשיא הראשון - גם את שם הרחוב היו חייבים לשנות?! מצאנו שהחנויות בחזית חצר מגוריי קיימות, אם גם שוּנה ייעודן. לא נגע לי שחנות הבדים של יהושע הייתה לחנות נעליים של פלוני. מראש ידעתי גם שהגלידרייה של הטייכמנים כבר לא קיימת וכי הניה שהלכה "בלי" שנים רבות לפני "sextease", הפכה לציירת, וקלמוש שלה - לצייר. הרעב לחיבור, לחוליה מקשרת-מגשרת בין העבר להווה, הוא בלתי נכבש. אז אולי הצלמניה של סוניה נותרה לפליטה... אבל לא, גם כאן אכזבה. אה, הסנדלרייה הירוקה, אולי היא...? בפינה השנייה...?
כמה אהבתי בקטנותי לצפות בסנדלר הממצמץ הזה, שולף מסמרי עץ מבין שפתיו המהודקות, אותם קבע במיומנות רבה בסולייתה של נעל מולבשת על סדן. בחזותו דמה מאוד לקומיקאי הצרפתי לואי דה-פינה[ס]. סיפרו עליו כי ביושבו על דרגשו הנמוך, שכמותו מצויים גם כיום בכל חנות נעליים, לסייע לגברת לתחוב את כף רגלה אל תוך הנעליים שהכין לפי מידה, נהג להציץ אל בין רגליה ללא בושה. לזכותו, כך הוסיפו, שלא היה בררן ולא נטה להעדיף את בנות מולדתו על פני כל האחרות. אשכנזיות כתימניות, עבות שוקיים או רפוסות ירכיים, גוצות או צנומות - כולן זכו לאותו סיוע עם הכף הארוכה, שמשום מה התמהמהה שם בין העקב לנעל הנמדדת... אבל הנה, גם הסנדלרייה נמחקה ומרחבה נבלע בחנות אחרת. נותרה אם כן רק החצר... והבית העותומאני...
עכשיו תתכונני! את כבר רואה שבמקום הפרדס הקטן שהיה בירכתי החצר, קם בניין לשכן בו עשרות דיירים. העצים תמיד מוקרבים ראשונה למולך הנדל"ן... הבית לא נראה מן הכניסה ורק תקווה קלושה פעמה בי, למצוא אותו על מכונו. אבל הנה כן, הוא קיים, קיים בדיוק כפי שהיה!!!
לו ניתן למדוד רמת התרגשות כמו מעלות חום, אז הקפיצה הייתה ממצב של היפותרמיה ל-40 מעלות צלסיוס. הנה הכל כאן לנגד עיניי ממש! רק שמידותיו צומצמו באורח פלא... המרפסות המקושתות, המבוא לגרם המדרגות, אותן מדרגות, אותם מעקות ברזל על פיתוחיהם, הכל נותר כשהיה בעוזבנו ב-1954. בדריכות גוברת לגלות מי גר שם עכשיו, עלינו מדרגה אחר מדרגה...
התברר שהקומה המוארכת, על שלוש דירות החדר שלה, משמשת כבר שנים כאולפן לעולים חדשים. פסענו לאורך המסדרון והנה, הדלת פתוחה וכעשרים זרים יושבים להם בבית שלי! בלב הולם, כמעט מבלי להמתין לאישור המורה, נכנסתי לספר להם, שיידעו מי היה כאן בעל הבית, כשמרביתם עוד לא נולדו... בקוקטייל של רגשות מעורבים, מהתרגשות נוסטלגית עד מורת רוח על "פלישת הזרים", ביקשתי להסתלק משם לקרקע היציבה של מציאות חיי, אולם כשרגלי כבר על הסף, נתרככו כל הניגודים למראה הרצפה העתיקה שאריחיה נשתמרו להפליא. כל אריח היה קטע מאורנמנט שלם ויחד עיצבו מראה של שטיח נהדר בחום, תכלת, בורדו, ונגיעה של צהוב. מייד עלה בי איך היה אבא דואג להציב את השולחן בדיוק באמצע, לפי הדוגמה, אחרי שהושבה מיטתי אל מתחת לזו של אימא...
במעבר מן "הרחוב שלי" לרחוב רוטשילד, לא נגלה לי דבר מוכר להיאחז בו. חנויות חדשות נבנו במקום בו היו בעבר כמה עצי אורן, שבצילם נהגו פועלים ונהגי משאיות, לאכול חביתה שמנה, סלט חתוך גס וצנצנת לבן בזכוכית עבה, או לבניה, מהמחלבה העלובה של ברוך וגניה. יו, כמה הייתי מוכנה לשלם באותו רגע עבור ארוחת בוקר כזו, ליד אחד השולחנות הרעועים ההם, בצל אותם אורנים, ואפילו ינשרו מחטיהם אל תוך צלחתי! אם כך, מה הסיכוי שדווקא המבנה של קפה נוגה נישאר? תתכונני, תתכונני, תחשבי שאיננו, לא נורא, תוכלי להראות ליעלי את הגן שהקימו על כל השטח של המפקדה הבריטית, גם זה משהו...
בהרהורים אלה ניצבתי תוך דקות אחדות מול המבנה המוארך, בו היו בעבר שלוש חנויות וקפה נוגה. הקירות החיצוניים קיימים, הגם שמטבע הדברים החליפו פנים. הקפה שעבר מידיים אוסטרו-הונגריות, לידיו היקיות של הופמייסטר העצבני וממנו למשפחה יוצאת טורקיה, התגלגל ודאי עוד כמה וכמה גלגולים, עד שנחצה לשניים והאולם הראשי הפך לחנות תכשיטים. מי יודע, אולי בהחזקתו של אחד מצאצאיו של גולדבלום השען... שום דחף לא עלה בי להיכנס לתוכה, שהרי לבטח אמצא בה שפע רב מכל מה שאין שם... אבל הרעב, אותו רעב בלתי נכבש, למצוא משהו מקשר מגשר על פני עשרות שנים, תבע נתח כלשהו, להשביעו.
אז אם לא בחזית, אולי משהו בסביבה, אולי במעלה הרחוב, עוד מטרים ספורים, נראה מה נשאר מהחצר, מהדירה של אולגה... אבל הרגליים נשאו אותי מאליהן לכיוון אחר, אל החצר האחורית... הנה המעבר הצר קיים כמו אז, זה כבר אומר משהו, זה בהכרח כבר סימן...! גם כאן קורבן נוסף - האיקליפטוס הגדול, שאי אפשר היה להתעלם מרחש ענפיו, קיץ וחורף, נכרת. למחסן לא היה זכר... אבל הנה-הנה, הקיר המזרחי קלוף-הטיח של המטבח, אליו נסמכה הסוכה שאבא הקים לנו, ומרפסת המטבח...! מה כזאת קטנה?! ואוי, אוי, הנה גם זה...!!!
יעלי המתוקה לא הבינה למה פרצתי לפתע בבכי, עד שאספתי את עצמי להראות לה: לפני המדרגה הגבוהה של מרפסת המטבח, נותרה בשלמותה מדרגת לבנים שבניתי במו ידיי הקטנות, כדי שלרותי ולי יהיה קל יותר לעלות ולרדת. די במדרגה קטנה כזו להוות גשר על פני 56 שנים...
~ ♣ ~ התמונה צולמה תוך כדי בניית המדרגה. אבא הזמין את סוניה מהצלמניה, להנציח את בתו רבת התושייה במלאכתה, למרות כל מחאותיה
ומה הלאה? באחד מפרקי הסיפור הבטחתי לספר בנפרד אנקדוטה משעשעת על רופאה רוסיה ותימני זקן, הקשורה לשאלה למה אימא לא עבדה כרופאה במשך 10 שנים. אקיים את שהבטחתי! ~ ♣ ~
דברים שכתבה לי יעל נכדתי על סיפור "קפה נוגה":
30 באוגוסט 2010
היי סבתוש :) סיימתי עכשיו לקרוא את כל הסיפורים - פשוט אין לי מילים!!! ממש אהבתי וזה ממש ריגש אותי. בפרק הרביעי ובאפילוג אפילו עלו לי ממש דמעות בעיניים... כמה זכרונות... איזה כיף זה לחשוב שפעם אני אסע לחדרה עם הילדים שלי ואוכל להראות להם איפה סבתא שלי הייתה גרה ואילו חוויות היו לה זה פשוט נפלא!! ללא ספק סיפורים שראויים להפוך לספר! תודה סבתא על המתנה הזו! אוהבת אותך!
|
