כשסימסתי לבוסית כדי להודיע שאני לא מגיעה מחר נזכרתי בסרט up in the air. הרי שם יש דיון שלם על כל הנושא של תקשורת בן אישית. איך מודיעים לבן אדם שהוא מפוטר. איך מתפטרים...הצעירה הזו שזרקו אותה בהודעת SMS וגם טרחה להתפטר מעבודתה ע"י שליחת SMS.

אני הולכת על חבל דק מאוד. הייתי חולה בשבוע שעבר ולא הייתי שלושה ימים בעבודה.

חוץ מזה, לא זכור לי שום יום שבו עבדתי יותר משמונה שעות. לא זכור לי יום חמישי שעבדתי בו...

מה עוד? בקיצור, אני בקושי עובדת. אז הודעתי במסרון שאני לא מגיעה היום.

כבר חשבו שקרה משהו. בטח שקרה. יש שיעור מתקדם ברחיפה.

אז למרות כל האי נעימות (מצפון עוד יש לי...) שמתי את הילדים אצל הסבתא.

גם לה לא בדיוק אמרתי לאן אני הולכת. נו, השיעור הזה לא היה מתוכנן.

שמתי פעמיי לעבר התבור. הפעם כבר לא בלחץ. טוב נו, רק קצת.

הנסיעה עברה בנעימים. מליון רכבי משטרה אבל לא הציקו לי הפעם.

פגשתי את האנשים למטה, נדחסים עם הציוד למכונית אחת ועולים למעלה.

בדרך המדריך מתקשר לרשויות כדי להודיע שאנחנו מתכוונים לרחף.

אני כל הזמן בטלפונים עם חברה לעבודה. יש שינויים. יש שאלות והראש שלי כבר לא ממש במצנחים.

הוא יותר בעבודה. יותר במחשבות ואני כבר לא רגועה ולא מרוכזת.

המצנח לפני ואני רתומה. עוד יותר קשה עכשיו להרים את הציוד כי ירדתי יותר מדי במשקל בגלל המחלה.

שני בקבוקי מים בריתמה זה ממש לא קל. צריך להשלים את היציבות.

ו...פתאום טלפון למדריך.

סגרו לנו את השמיים. אסור לרחף היום בכל איזור מגידו.

איזה בעסה!!!

מה עושים? מה, מה עושים. צריך להתקפל וללכת הבייתה. אולי לנסוע למבוא חמה? אולי לרחף בנתניה?

"אפשר להמתין לאחר הצהרים ולטוס בזכרון".

נכון! כאילו שאין ילדים ואני באמת חופשיה והימים שלי יכולים להיות ארוכים.

גם זכרון - כנראה שלא אלך העונה. אני לא מספיק מיומנת.

אלדד אמר - "אז רק גלייד למטה".

אני באמת כבר רתומה ואפשר להגיע למכונית אוירית.

זה לא נראה לי הפרה ממש חמורה. יאלה, אז אצא.

אלדד יצא לו ועלה למעלה למעלה. איזה גלייד ואיזה בטיח.

יצאתי ועליתי קצת. רומן בקשר - "אז התרגיל שלנו להיום הוא..."

אני משום מה בקול צפצפני בקשר "אני יורדת ישר לנחיתה. הרי השמים סגורים היום".

אז ירדתי ישר לנחיתה (רק תרמיקה אחת קטנה וירדתי לנחיתה) כי יש גבול לחוסר אחריות שלי.

פיצוי? נסעתי לנתניה וריחפתי שם שעה וחצי. זה כמובן לא אותו סוג של טיסה

אבל היה נחמד מאוד.

לא טסתי הפעם עד לבית ינאי. הגעתי עד למלון בלו ביי.

אני אוהבת את ההתרגשות הזו שלפעמים אני נמוכה מדי על קו הרכס ואז אני מתחילה להתפלל.

"בקשה בקשה נו..." ואז מושכת שני ברקסים ועולה.

טסה במהירות על קוי המתאר של הרכס והופה, ביי רכס. לא צריכה אותך יותר. אני גבוהה ואפשר להיעזר בעילוי של הבניניים.

המצנחים האחרים די פיטרלו הלוך ושוב ליד העמדה ואני התרחקתי מהם לעבר חוף סירונית.

עוברת מלמעלה את רחוב גד מכנס.

אנשים בבריכות של בתי המלון, מטיילים וצועקים לעברי בהתלהבות.

אני מנופפת להם לשלום, שיהיו מבסוטים...

הנה מלון נחמד נותן עילוי טוב ואני בשמיניות קצרות. אולי קוראים לזה wing over.

וכיף כיף כיף ומרגיע כל הכחול הזה, הקרירות שלמעלה.

ועכשיו? יאלה לעבודה. היום אתן יום עבודה ארוך...