מקיאבלי, ניקולו

                                                                                                    תקופתו של אברבנאל                                                                        הוא חי במאה ה-15, בין סוף תקופת ימי הביניים לבין תחילת תקופת העת החדשה. בהיסטוריה העולמית הייתה זאת תקופת גשר בין שתי סוגי תקופות בעלות אופי שונה. לא כן בתולדות עם ישראל, עבורם היא נחשבה תקופה של פער ; שלוש מאות השנה שקדמו ל"המהפכה הצרפתית" - שכללה בין השאר את תקופתו של אברבנאל - לא הייתה בה יציאה מתקופת ימי הביניים אלא הצמדות לאורח חיים יהודי מיוחד במינו, שכלל את היווצרות הגיטאות ואת אורח החיים שלא היה לו קשר עם המתרחש בעולם הרחב. היהודים חיו בבידוד פיזי רוחני מסביבתם, תופעה שלא הייתה קיימת בתקופות קודמות, כולל בספרד ובאיטליה של ימי הביניים. היהודים היו מעורים בחיי הערים האירופיות ובתרבותם.                                                                                        

תפיסת עולמו                                                          

• האדם - האברבנאל מציב את האדם בתור חולית החיבור בין "עולם הרוח" לבין "עולם החומר". זאת, לעומת שאר היצורים שהם בעולם הרוח אובעולם החומר. רק באדם יש חומר ורוח (חיים). לכן, "האדם הוא המושלם שבכל הצורות". הוא גם מגדיר את תכליתו של האדם, שהוא התכלית של בריאת העולם: "לדבוק באלוקים על-ידי ריכוז גמור של מחשבתו במהותו של האל". מטרה זו מגלת את אושרו העילאי של האדם - והיא עשויה להיות מושגת רק בעולם נטול החומריות - העולם הבא. בעולם הבא גם יוכרע הצדק, האדם יקבל את השכר ואת העונש בהתאם למה שהוא ראוי. מכאן,"בעית הצדק בעולם הזה מאבדת הרבה מחשיבותה".
• האדם והיקום - הוא מקבל את התאוריה ‏‏^[2] לפיה ניתן לנבא את דרך חייו של האדם, את מזלו הטוב או הרע, לפי מצבם של גרמי השמים. אך ניתן להנצל מן הרעה‏‏^[3] שנגזרת על-ידי תפילות של איש צדיק, שכן יש השגחה עליונה לעולם. גרמי השמים קובעים לא רק את גורל האדם אלא גם את גורל האומות והערים. לכל אדם יש כוכב המשפיע על דרכו בחיים או שולט בה. השפעתם גרמי השמים המשפיעים עם קבוצות בני-אדם היא מכרעת, כך שאם נגזר גורלה של עיר גם הצדיקים בה ייפגעו. הוא מצטט את דעתו של ניקולו מקיאוולי על כך אך לא את כל דעתו בנידון‏        

 השקפות מדיניות                                                      

אברבנאל בוחר את האב-הטיפוס הוונציאני להדגמת השלטון הרצוי. משה רבינו מונה את ההנהגה על ידי שרי עשרות,שרי למישים, שרי מאות ושרי אלפים. לדעת האברבנאל תפקידם של השרים היה להיות מחוקקים ומדינאיים ולא שופטים ואפילו לא מפקדי שדה בעת מלחמה - לפי הגודמא הרומית. הוא מקבל את הדוגמא מוונציה. לפיה, בכל עיר גדולה יש החלטות המתקבלות בפורום של עשרה וזו מועצת העשרה, אשר נקרא בוונציה Consiglio dei Dieci.                  נושאים אחרים דנים בציבור של אלף וזאת מועצת "שר האלף". יוצא כי שרי העשרות, המאות והאלפים כוונתם לא למספר הנשפטים אלא למספר השופטים והמנהיגים. ‏‏^[11].                                                                               ==עד המאה ה-7 שלטו באיי הלגונה מספר טריבונים עד להקמת רפובליקת ונציה ואיחודם תחת שלטון דוג'ה נבחר בשנת 697. בראש הרפובליקה עמד הדוג'ה שהיה מוגדר כ"ראשון בן שווים", אך בפועל שלטו בעיר משפחות אצולה בשלטון אוליגרכי. מתוך משפחות אלו נבחרו עשר, ששימשו כ"מועצת העשרה", שהייתה המקבילה לממשלה וטיפלה בענייני ביטחון ובקשרי חוץ. העיר צברה מוניטין רב בשנים 811 עד 827, כאשר המושל המקומי של האימפריה הביזנטית העתיק את מקום מושבו לאי ריאלטו בלגונה. בשנת 828 התחזק מעמדה לאחר ששרידיו, כביכול, של מרקוס השליח נגנבו מאלכסנדריה והועברו לעיר על ידי סוחרים ונציאנים. בעקבות זאת אימצה הרפובליקה הוונציאנית את סמל האריה המכונף, סמלו של השליח מרקוס, אשר הוכרז כפטרונה המגן של העיר.                                                              

 ונציה נחלה בקרב מפלה קשה וטראומטית, שעלתה לה באלפי אבידות. לאחר המפלה השתלטו הצרפתים על לומברדיה, כבשו את ברשה, קרמונה, קרמה וברגמו והגיעו עד ורונה. בשבוע האחרון של מאי החליטה ונציה לנסות לשכך את זעמו של האפיפיור, והעבירה את הערים הרומאניות פאאנצה (Faenza), רימיני, רוונה וצ'רביה (Cervia) תחת שלטונו. צבא ונציה, שניגף בברשה ואחר כך בפסקיירה, הגיע לוורונה כדי למנוע את נפילתה בידי הצרפתים, אך אנשי ורונה סירבו להכניס את החיילים לעיר. ב-25 במאי הצביע הסנאט בוונציה לתת לתושבי ורונה פטור קבוע מהמס על קמח, אך ללא הועיל: העיר נפלה בידי הצרפתים ב-2 ביוני.‏^[4] תוך זמן קצר איבדה ונציה את כל טרה פירמה, למעט השליטה בטרוויזו ובכמה כפרים בקרבת לגונת ונציה.

ניקולו מקיאוולי התייחס לקרב אניידלו בספרו "הנסיך" (פרק 12), וכתב כי ביום אחד איבדה ונציה את מה שכבשה ונלחמה למענו במשך 800 שנה.

בזכות חשיבותה הכלכלית ושליטתה הימית ואף לאחר ירידתה ממעמד של מעצמה, הייתה ונציה לאורך השנים מרכז תרבותי חשוב. אמנים בולטים רבים צמחו בעיר - בהם ג'ובאני בליני (1430 - 1516), ג'וֹרג'וֹנֶה (1477 - 1510) וֶרוֹנֶזֶה (1528 - 1588), טינטוֹרֶטוֹ (1518 - 1594), ג'וֹבאני-בטיסטה טְיָיפוֹלוֹ, טיציאן (1486 לערך - 1576) ואנדראה פלדיו (1508 - 1580). אמנים נוספים ביקרו בעיר ופעלו בה תקופות קצרות, בהם אל גרקו, לאונרדו דה וינצ'י, רובנס.

השפעותיה התרבותיות של ונציה היו לא רק באמנות: בזכות השלטון המתירני ששרר בה, ביחס לשאר אירופה, התפתחה בה תרבות השעשועים. תרבות מתירנית זו אף הובילה את העיר למספר עימותים עם האפיפיורים. האופי נטול העכבות של העיר משך אליה את האצולה האירופית, אשר נהגה לנפוש בה, ולהשתתף בנשפים, במשתאות ובמשחקי הימורים. האווירה ההדוניסטית של העיר הונצחה בספרים ומחזות רבים, בהם המחזה הסוחר מוונציה והרומן הערים הסמויות מעין ואחד מגיבורי התרבות הידועים של ונציה הוא ג'קומו קזנובה (1725 - 1798) ששמו יצא בעולם כמאהב.

דון יצחק אברבנל העריץ את השיטה ובכתביו מופיעים שוב ושוב הביטויים:"מלכות ונציה רבתי בגוייםן! שרתי במדינות!. שותפים היו לו מדינאיים והוגי דעות בתקופת הרננסנס. לממלכת וונציה היה קסם "ממשלה בלי מלך" ו"בלי שליט יורש" ‏‏^[12]. הוא ראה בוונציה דוגמא לממלכה החוּ‏לונית.                                                                                        

אברבנאל עוסק בנושא תחיקת המדינה בתקופות אחדות של חייו ונותן לכך ביטוי בפירושים המקראיים שכתב בכל תקופה ‏‏^[9]. פירושו בספר דברים ניראי לנתניהו כמקיף ביותר והשיטתית ביותר, אך זהו שבספר שמות, אשר נכתב, בסוף ימי חייו בהיותו בוונציה בא להשלים את התמונה. המימשל מחולק לחוּ‏לוני ולמקודש. החולוני כולל את המוסדות הבאים: בית דין תחתון, בית דין גבוה והמלך. במקביל קיים השלטון הרוחני: הלווים, הכוהנים והנביאים.

את מערכת המשפט הוא בונה לפי מסורת חז"ל מימי הבית השני, אשר לדעתו מקורה ב"תורה מסיני". הוא תומך בדעה, שאינה מפורשת במקראאך יש בסיס לסברה כי האמור בספר דברים ‏‏^[10] קובע כי לעם הזכות למנות את השופטים ולא למלך. אברבנאל הדגיש את חשיבות הסנהדרין ונתן לה ביטוי קולע בכך שקבע שהיו בה:"האנשים החכמים ביותר והמלומדים ביותר בכל אמנות ומדע" - כלומר את האצולה האינטלקטואלית ולא היה בה ייצוג של כל חלקי העם. בפועל, היה בה רוב לכהנים וללויים שהיו פנוייים מדאגות חומריות, היו בעלי יראת אלוקים ומחוננים יותר בחוכמה. הוא סבר לסנהדרין יש זכות החלטה בכל התחומים, גם בימי מלחמה והמלך לא היה רשאי לעשות דבר ללא אישורה. שני המוסדות הראשונים במדינתו של אברבנאל מייצגים שתי שיטות מימשל שונות: הדמוקרטית והאריסטוקרטית.

בפרק על השקפות מדיניות הוא הדגיש את תפקידו ואת אחריותו של האדם.

היווצרות המדינה מקורה קלקול בטבעו של האדם. מטבעו,                                                                            

אברבנאל סבור כי בריאת האדם המתארת אליגוריה של כללות המין האנושי במימד האידאי,ואילו בפרק החוזר על בריאת האדם שנית מדובר בהשתקפויות של האידאות בעולם המוחשי. האדם במימד האידאי נברא מושלם והמשכן בו הוא דר "גן העדן" הטוב ביותר האפשרי. ולכך בעולם האידאות הוא בן אלמוות.ואינו מסוגל לחטוא מצבו בגן העדן שהביא לכך שבני האדם כונו בשם : "בני אלוקים" ‏‏^[8] .אולם בהשתקפויות של האידאות בעולם המוחשי ,שם שייך החטא=המשל לזה הוא שגם הדברים השונים בעולם הם כבר בעצמם שילוב של אחדות וריבוי – כבר בתוך עולם הריבוי יש אחדות:  כל דבר שונה ונבדל שאנו תופסים בעולם, נתפס במחשבתנו באמצעות מושג  ''העצם''הנותן אחדות לדברים שונים = והנה שם שייך החטא הבא לידי ביטוי בתפישת ההשתקפויות של האידאות,על ידי צללים כלומר שלא על ידי מושג העצם,אלא באמצעות המקרים בלבד,דבר המביא את האדם להגדרת המציאות באופן שונה ובאופן אוטומטי למקום שונה במציאות ההיררכיה האידאית של עולם האידאות,ובא לידי ביטוי מקראי על ידי גירושו מגן העדן  ואת המוות.אם כי המוות מסמל כמה עניינים מעבר למקרה הפרטני,מדובר למעשה בתהליך של לידה ומוות של אידאות שגויות ,ובעקבותן שוני בין אומות ומשטרים המביא למלחמות,וכן לידתן ומיתתן של אומות כפי שמתאר מקיאוולי . מקורו של החטא הקדמון היא באדם ובו בלבד. היה לו חופש בחירה. והוא הלך אחרת מנטיית יצר ליבו הרע. גם אחרי הגירוש מגן עדן יכלו בני האדם להיות מאושרים. בתנאי שהיו שומרים על רמה מוסרית וגופנית גבוהה. הקרבה אל "בנות האדם" הביא להדרדרות ולמבול.

בניו בחרו ללכת כל אחד בדרך משלו:

• קין - החייתית - חייו מוקדשים ליצרים ולאומנויות המספקות יצרים.
• הבל - המדינית - שאף למנהיגות ולכיבודים. הוא אביהם של המעמדות השליטים.
• שם - התבונתית - אבי מעמדם של בני האדם המבינים שתכלית האדם לעבוד את האלוקים ולרכוש דעת.

דור ההפלגה הביא על האנושות את העונש שדומה לעונשים על החטאים הקודמים שגרמו לגירוש מגן עדן ולמבול. פילוג הלשונות נגרם בגלל ההבדל בדברים שכל קבוצת בני-אדם השתמשה. השוני בצריכה גרם להריסת האחדות החברתית ומכאן החל הצורך במשטרים ומדינות

                                                                                                                                                  האדם כפי שנברא לא זקוק למדינה לשם קיומו. לפי-כך נשאלת השאלה מדוע משה רבינו נתן לעם ישראל תחוקה של מדינה. הסברו של אברבנאל הוא שבימי משה העם היה כבר רחוק ממצבו הטבעי ולכן לא הייתה ברירה אלא להנהיג משטר של מדינה עבורו. וכך הפילוסוף היהודי התאים עצמו לדעתו של אריסטו כי האדם הוא בעצם "חיה" מדינית .

שויון בין בני-האדם אינו מקובל על אברבנאל. בתפיסתו ההיסטורית נוכחנו לדעת כי בני האדם נחלקים בין עליונים ונחותים ו"הנחותים יהיו כפופים לעליונים". יחד עם זאת, הוא רואה בעבדות - "מיתה בחיים" - ומן הדין שיהיו בני-האדם בני חורין הואיל והם שווים בעיני האלוקים.

מהותו של המשפט דומה לזו של הרמב"ם. האדם הוא היצור האידיווידואליסטי ביותר. כדי שיוכל לחיות ביחד הוא זקוק לחוקים ומנהיגים. האלוקים הוא זה שהעניק לאדם את היכולת להעמיד מחוקקים ושליטים. הוא סבור כי האדם באופן טבעי לא יגיע לרמת המשפט המושלמת.