כותרות TheMarker >
    ';

    ספרים חדשים

    ארכיון

    עדין

    2 תגובות   יום רביעי, 11/8/10, 13:22

    ''
    חדש בהוצאת פרדס

    עדין

    מאת: רון סגל

    עורך: עודד וולקשטיין

    * * * * *

    (118 עמודים, 79 ₪)

     

    אדם שומאכר, גיבור הסיפור, הוא סופר ישראלי שבצעירותו נמלט מציפורני גרמניה הנאצית. כשהוא מתקרב לעשור העשירי בחייו, הוא חוזר למינכן בפעם הראשונה לאחר המלחמה, בכוונה לכתוב את זיכרונותיו במגזין ספרות מקומי בבעלות חברו הותיק.

    אך אדם נתקל במחסום הכתיבה הקשה מכולם – מחלת האלצהיימר. כמו הסנדלר מן האגדה, שיד עלומה עושה את מלאכתו בלילות, הוא מתעורר כל בוקר לגלות שמישהו אחר כבר כתב את סיפוריו בשבילו.

    הידרדרות פתאומית במצבו הבריאותי מרתקת אותו להוספיס במינכן. כלוא במדינה שמעולם לא רצה לשוב אליה, הוא יוצא לקיים את הבטחתו לאשתו המנוחה, בלה, שלפני שישכח אותה, יכתוב את סיפורו האחרון – סיפור חייו וחייה ופגישתם. מהכרה קודחת ומתערפלת, שזיכרון ובדיה משמשים בה בערבוביה, הוא ניגש להעלות את זיכרונותיו מימי השואה.

     

    אדם שומאכר הוא דמות בדיונית המנכסת לעצמה זיכרונות של ניצולי שואה אמיתיים הלקוחים מתוך תחקיר שביצע רון סגל בארכיונים הדיגיטאליים של קרן השואה מיסודו של סטיבן שפילברג, באוניברסיטת ברלין. במשך שנה וחצי צפה סגל בכ-500 עדויות של ניצולי שואה, מכעשר מדינות ובשלוש שפות (עברית, אנגלית וגרמנית), מתוכן טווה את סיפור חייו של אדם שומאכר. וכך, מהניסיון לשמר זיכרון אמיתי הוא עיצב למעשה זיכרון חדש – זיכרון קולקטיבי אותו יצק לתוך היחיד.

     

    בכשרון ותעוזה יצירתית לוקח סגל עדויות קיימות של ניצולי שואה ומשלימם באמצעות הבדייה. במקומות בהן העדות ההסטורית גילתה אוזלת-יד לדבר על הבלתי אפשרי, הוא מגייס לעזרתו את אגדות האחים גרים – המיתוס, האגדה והמעשייה העממית, שהם ז'אנרים זרים לכאורה ללשון העובדתית-ההסטורית. התוצאה חיבור בין עולמות וסגנונות קוטביים, המעניקים לשואה ולחיים אחריה ביטוי סיפורי,  ראשוני, ייחודי ומטלטל.

    דווקא מתוך ההתעסקות האסורה לכאורה בחומרים הרגישים הללו וערבובם עם אגדות האחים גרים, נולד רומאן בדיוני הנאמן לאמת הגרעינית של אותן עדויות.

     

     

     

    "אני מברכת על בחירתו של היוצר להשתמש בעדויות מתוך הארכיון שלנו כבסיס לספרו. הדבר נושא את קולות העדים מעבר לחומות הארכיון - ובמיוחד כשנושא הספר מקורי וחדשני כל כך.”

    [ננסי שפילברג, קרן השואה מיסודו של סטיבן שפילברג]

     

    "התרשמתי מתעוזתו של הסופר לתקוף נושא כה רגיש ומורכב כהזדקנותם של ניצולי שואה הנרדפים על ידי רוחות עברם.”

    [גבי הדר, לשעבר, מנהלת ההוצאה לאור של יד ושם]

     

     

    רון סגל | קורות חיים

     

    עדין הוא ספר ביכורים לרון סגל, יליד נס ציונה, 1980, ובוגר בית הספר לקולנוע וטלויזיה ע"ש סם שפיגל בירושלים. תסריט שכתב לסרט הגמר שלו זכה בתחרות בנושא זכויות האדם של מכון גתה הגרמני והסרט זכה בפרס הפופולאריות בפסטיבל הקולנוע בבייג'ין, סין. כיום מתגורר רון בברלין, בתמיכת מלגת האמנים של ארגון חילופי האקדמאים הגרמני DAAD, שהוענקה לו למטרת תחקיר בארכיונים הדיגיטליים של קרן השואה מיסודו של סטיבן שפילברג. מלגה זו היא אחת המלגות היוקרתיות בעולם, המציעה מזה 40 שנה 20 מלגות לשהות בת שנה בברלין, לאמנים בינלאומיים בתחומי האמנות הויזואלית, ספרות, מוזיקה, קולנוע ומחול. להלן קישור לאתר המלגה:

     http://www.daad.de/deutschland/foerderung/musik-kunst/04986.en.html

    סגל הוא הישראלי היחיד שזכה במילגה זו פעמיים ברצף. את המילגה הראשונה קיבל למטרת כתיבת הספר ואת השנייה למטרת עיבודו של הספר לסרט אנימציה ראשון מסוגו בנושא השואה. 

    על הצהרת הכוונות של הסרט חתמו אישים כגון: ננסי שפילברג (אחות של סטיבן), אבנר שלו-יו"ר יד ושם, יוסי שריד, שבח וייס, פרופ' משה צימרמן ורבים אחרים. כמו כן, לאחרונה מצא שותף גרמני פוטנציאלי להפקת הסרט כקופרודוקציה ישראלית-גרמנית; מפיק אנימציה בעל סטודיו מבוסס ומצליח שגילה עניין אישי בפרויקט.

    הרומן של סגל עם גרמניה החל בגיל 22, כשעלה על ספינת שיט תענוגות אירופאית, לעבוד כאיש אבטחה. כעבור חודשיים פוטר לאחר שנתפס על-חם בזרועותיה של נוסעת בווארית. הוא ירד מהספינה ונסע ישר אליה – אל הבחורה והמדינה – ובפעם הראשונה בחייו הכיר גרמנים "מסוג אחר"; הם היו חמים, נחמדים ומארחים למופת – שונים כל עיקר מאלה שחיסלו את המשפחה של סבתא שלו שישים שנה קודם לכן.

    הרומן שלו עם אווה, כך קראו לה, כבה מהר כמו שהתלקח, אבל הקשר עם גרמניה נמשך. הוא ביקר בה בהזדמנויות שונות: בעקבות מלגה לקורס גרמנית אינטנסיבי באוניברסיטת מינכן; הקרנת סרט הגמר שלו בפסטיבל הקולנוע בפוטסדאם וכחבר במשלחת "חיי היהודים בגרמניה" של אוניברסיטת טובינגן.

    בזמן שהותו בברלין, יזם את פרוייקט run4me במסגרת מרתון ברלין 2009: גיוס 1183 רצים - כמספר ימיו בשבי של גלעד שליט דאז – שרצו את המרתון בשם שחרורו, עם צמיד סיליקון כחול על זרועם. הרצים היו מ22 מדינות ומשלושת הדתות. הפרויקט נתמך על ידי משפחת שליט, שגרירות ישראל בברלין, הקהילה היהודית בברלין, ארגון הידידות הגרמני-ישראלי וכן מחוז טמפלהוף-שונברג, לו הסכם "ערים תאומות" עם נהריה, עיר הולדתו של שליט. הפרויקט פורסם בכל העיתונים הגדולים של גרמניה ואף צוין במהדורת החדשות של ערוץ 2 ביום המרתון.

     להלן קישור לאתר הפרויקט: http://www.run4me.com/

     

    מדברי העורך | עודד וולקשטיין

     

    רון סגל מעורר- בכישרון נדיר, לטעמי – את החיים הספרותיים הלאטנטיים של העדויות ההיסטוריות. לא במקרה העדויות המתארחות בספרו נפרצות לאגדה, נפרמות לחלום, נעתרות למפתחות ז'אנריים החורגים מהרצאתם ההיסטורית של האירועים: זאת אינה תאונת עבודה ולא גחמה ראוותנית של סופר-וירטואוז. רון שומע משהו בעדויות הללו; ונדמה לי שהוא שומע את המקומות שבהם הלשון העובדתית-ההיסטורית גונבת את הגבול לטריטוריות הזרות לכאורה של הסיפור, המיתוס, האגדה, המעשייה העממית, כדי לשאול משאבים ותעצומות; כדי להרחיב את מנעד האפשרויות ואת טווחי ההבעה במקום שבו העובדות מוסרות מעט כל כך מן האמת, במקום שבו העדות כושלת על ספו של אותו דבר שאי אפשר להעיד עליו. שלשלת האירועים והסיבות היא לשונו של המסתבר, של האפשרי לפחות; אבל איך מרחיבים את הדיבור לעבר הבלתי-אפשרי? לשון העדות צריכה להשתעטנז, להתעמעם ולדמדם בשטחי ההפקר שאליהם היא מגיעה בספר הזה כדי להעיד על משהו שמערכי הזיכרון והמסירה הסדורים אינם יכולים לו; כדי לדבר על הבלתי-אפשרי בלי לעשות אותו לאפשרי. אנחנו מדברים על ההיסטוריה לעומת המיתוס, על הזיכרון לעומת השכחה; אבל הספר של רון שומע משהו אחר, ומעיד – בין השאר – על בריתם הלא-נמנעת של ההיסטוריה וההמצאה, על שותפותם הגורלית של הזיכרון והשכחה. על דרכה העקלקלה של הספרות לנקודות הקצה של ההיסטוריה, בבחינת משלחת הצלה המחישה לאזור האסון מה שרק הספרות יכולה להמציא – דיבור במקום שאין עליו דיבור. עדות שדווקא בקריסתה יש בה כדי לאותת על ממדיו של ההרס.

     

    מדברי מו"ל הוצאת פרדס | דויד גוטסמן

     

    הוצאת פרדס מתמקדת בספרי עיון והגות. עם זאת, אחת לכמה שנים אני נתקל בכתב יד מזן אחר; כתב יד שתובע ממני לעצור, טקסט שכבר בקריאה ראשונה ברור לי שארצה ללוות את דרכו לעולם. "עדין" של רון סגל נמנה עם הקבוצה הקטנה הזאת. אני גאה להוציא לאור את "עדין", ומזמין אתכם להתוודעות ראשונה אל אחד הקולות-המספרים המטלטלים ביותר שנקרו בדרכי בעת האחרונה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/9/10 11:07:
      מצאתי שראוי לאתר ולהביא את ביקורתה של הרציג
      http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1185945.html
        24/9/10 11:07:
      לא קראתי את הספר עדין של רון סגל, אבל מאחר שנתקלתי בביקורתך האוהדת נזכרתי שקראתי השבוע דברי הגנה על הספר שכתבו דוד גוטסמן, מו"ל פרדס שהוציא לאור את הספר, ועורכו עודד וולקשטיין, וזאת נוכח דברי ביקורת של חנה הרציג שעיקרם שהספר סובל מחוסר אמינות. לא ברור לגמרי אם כוונתה שיש סתירות וחוסר אמינות בהגיונו הפנימי של הספר, שאינו מחקר או ביוגרפיה וכד, אלא יצירה ספרותית בדיונית. גוטסמן וולקשטיין ענו כי הדרישה לאמינות היא לא רלבנטית מכיוון שאין זו ספרות תיעודית, כשם שאין לחפש אמינות בציור מופשט. יש אם כך לבקר את הספר רק על פי ערכו האמנותי-ספרותי ולא לפי דבקותו ב"אמת".
      כאמור לא קראתי את הספר ובינתיים עלי להסתפק בדברי ההגנה של גוטסמן/וולקשטיין. ועם זאת כקורא המתעניין בשואה כן הייתי מצפה שספר אפילו הוא בדיוני אמנותי, כשהוא עוסק בנושא – בין אם זו השואה ובין אם לאו – לא ייצור אצלי תחושה ש"רימו" אותי. זו לא התחושה אגב שיוצא הצופה מסרט כמו "החיים יפים" אשר גם אם אינו מתאר מציאות ריאלית הוא אינו מרמה – הצופה יודע שזו לא המציאות, ועדיין הוא מתרגש, הוא מקבל עליו את כללי ההגיון של הסיפור ו"זורם" עמו. כך גם אפילו לגבי סרט יותר "הזוי" – סרטו של טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד" בו היטלר ואנשיו מחוסלים בפריז והמלחמה מתקצרת וחלק מהשואה נמנע... לכן אני מצפה שספרו של סגל לא יעביר בי תחושה של תרמית, של אירועים שלא יתכנו (איני מתכוון למה שמתרחש בדמיונו או חלומו של גיבור העלילה), של ניצול מניפולטיבי וזול של השואה, אלא ייצור אצלי הזדהות עם גורלם של קורבנותיה המתים והחיים.
      אולם ראויים לציטוט דבריהם היותר חשובים של גוטסמן/וולקשטיין החורגים מעבר למענה לביקורת של הרציג, קרי הם נכונים כעקרון "מנחה" - בלי קשר אם ספרו של סגל עונה עליהם: לפיו היצירה (של סגל) "אינה מגישה לקורא פיסות גולמיות של מציאות קשה לעיכול ובעצם כבר מעוכלת כליל בשגרת הדיבור והדיון בשואה. במקום שבו העדות ההיסטורית מפרנסת טקסי זיכרון אין ברירה אלא להרחיק את העדות אל הספרות כדי להבקיע אל הזיכרון שמעבר לטקס". לשון אחר לטענת גוטסמן/וולקשטיין , סגל בספרו "עדין" נמנע מלספק לנו את הסחורה המשומשת עד לזרא של פולחן השואה, של טקסים שעברו אימוץ, הפקעה, עיבוד ולעיסה עד לזרא בידי הממסד ומרחיקה את השואה מן הלב של דור שלא חווה אותה, שאינו יכול להבינה ולהרגיש את הזוועה באמת. אם אמנם הצליח סגל לרגש את הקורא, לגעת בו בנימים לא מזויפים, לא כאלה שנועדו לעשות בנו מעשה אינוס המכונה "סוציאליזציה" (או למעשה אינדוקטרינציה), אם הצליח בכך – דייני.
      וממשיכים גוטסמן/וולקשטיין: "כך מחבר "עדין" נמנע מלהפיק עבורנו שואה נגישה וזמינה מתורגלת וערוכה לשימוש. הרציג מבקשת לעצמה (פשוט) ספר עדות, או (עוד יותר פשוט) ספרות שתסגל לעצמה את שקיפותה המדומה של העדות. סגל מציע את ההיפך הגמור: הוא משברר את העדות במנסרה המוכתמת של הספרות, מניח לה ליפול על אוזנינו קשה וזרה, מאלץ להקשיב לה כמו לראשונה, עוד לא "שלנו" וכו'" ואני אומר שאם הוא הצליח בכך באמת כטענת גוטסמן/וולקשטיין, הרי שהוא מקרב אותנו ככל הניתן לחוות על בשרנו הנפשי את אימת השואה. וזה בעיני אחד מתפקידיה – או מאמצעיה הנשגבים ביותר של אמנות. מזכיר לי את המצטמררות שחשתי מול יצירתו של פיקסו - גרניקה - במוזיאון המלכה סופיה במדריד. וממש כדברי גוטסמן/וולקשטיין – אין זו יצירה ריאליסטית. לא כך באמת נראים סוס ובני אדם הנטבחים בטבח המוני, ולמרות זאת הזוועה מכה בבטן. כעת אלך לקרא בספר כדי לברר אם אמנם דברי הסנגוריה של גוטסמן/וולקשטיין תקפים ומקבלים ביטוי לא רק ברמת העיקרון אלא גם בספר הנדון.

      פרופיל

      ציפי ארצי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשימת קריאה

      • שירי אהב"ה וזה"ב - הסונטות של לאה גולדברג
      • יומני לאה גולדברג
      • על משכבם בלילות - יהודית רותם
      • תמונות מחיי הכפר - עמוס עוז
      • ברכּוּת של קטיפה - יהודית בר-אל