| קמתי יום אחד בבוקר, הסתכלתי במראה ושאלתי את עצמי: "למה אני ממלאת את ראותי בזפת ממית? ולמה אני ממלאת את כיבתי בזבל ממית?? ואיזה מן אנרגיה אני מעבירה לעצמי כשראשי מלא במחשבות מתנדפות?? מדוע אני מעבירה לעמצי אנרגיה ממיתה? האל העניק לי במתנה "חיים", למה אני משחיטה מתנה זו?. כשנולדתי החיים פרצו ממני, קמתי בריצה קלה עם חיוך גדול מהמיטה. לאט לאט גיליתי שאנשים הסובבים אותי עניים באנרגיית חיים, והם ממלאים עבורי תפקיד של "מלאכי מוות". והמלאכים הם לא מלאכים שחורי כנפיים ולא מלאכים צחורי כנפיים המרחפים אי שם במרחבי המסתורין. הם מלאכים פשוטים מאוד בדמות אבא, אמא, אח, חבר. המעניקים לי לעיתים אנרגיה ממיתה. הם לא יכולים לשאת את הספונטניות שלי, החיוניות הטיבעית שלי הגבירה את החרדה שלהם ואילצה אותם להתגונן בפני. והם מצאו אלף ואחד דרכים לשדר לי "חדל". אני קלטתי את השידורים האלו והם קטלו אותי היטב היטב. יחד עם זאת קטנה האמונה שלי בעצמי והאמונה שלי בסובבים אותי. ברחתי אל העישון, הזלילה, האלכוהול וסמים. רגע, רגע, רגע... חכי עם המסקנות החותכות. אם אני הרשתי לאחרים לכסות את מעמקיי מעיין אישיותי ברפש איזה זכות יש לי להאשים אותם. האל העניק לי במתנה חיים, הוא צייד אותי באנרגיית חיים , כאשר שלח אותי לעולם הזה. ואת "המוות" הניח אל מחוצה לי.. הגעתי למסקנה שרוב שנותיי לא חייתי את החיים שלי, אלא של אנשים אחרים... באותה שעה התעוררה בי התשוקה העצומה לחזור אל עצמי, לחזור להיות עצמי, לבקש סליחה ולהתפייס.. החלטתי להתמלא באנרגיית חיים. אמר פעם פרופ' לרפואה מפורסם: "ואהבת לרעך כמוך" זאת כל תורת הבריאות". להעביר לזולת אנרגיה כפי שאני מעביר לעצמי.. אבל, איזה אנרגיה אתה מעביר לעצמך??? אז האם יש סיכוי לאהבה??? |