התמונה באדיבות אילן
היום באוטובוס ראיתי אותה שוב. כשמסתכלים מאחורה ומרחוק - היא נראית צעירה מאוד. רזונת כזו, השיער מרושל בקפידה. נראית נערה, תיכוניסטית אפילו. אבל היא מפלסת את דרכה פנימה ואז זה מכה בך. גופה מדובלל כולו, מין אוסף כזה של חריצים חריצים, שביר ויבש למראה. פעם, כשהנהג בלם בפתאומיות, נגעתי בטעות בעורה. שזוף עד כדי חום כהה ועמוק. הוא היה... אין לי מילים לתאר, איך הוא היה. זה כמו שנוגעים במין ג'ילדה כזה, לא חם ולא קר, דק. הנה, דק, זו המילה. מחשופה לא משאיר הרבה לדמיון ושדיה נראים שקיות כאלה ריקות למחצה, המונחות על מצע הפוש אפ, מתעקשים על תשומת לבכם... בטנה חשופה, מחורצת, עגיל מעוצב בטבורה. ופניה. פניה... ובכן, פניה לבנות. חוורות, מקולפות, שכבה גלויה של מייק אפ לבן. יש לה פני בובה. לא, זו לא מחמאה. עיניה מלוכסנות במשיכה עזה, אפה סולד באופן בלתי הגיוני ושפתיה... שפתיה שפתי דונלד דק. היא מחייכת במאמץ. אולי זה מכאיב לה?- אני חושבת. אולי זה מותח את העור ככה שזה ממש כואב? אולי. זה לא רק המאמץ. חיוכה מנומס וקטן. מין "פוטו רצח " כזה של חיוך, מבזיק לשנייה, ותמיד יוצא רע לא חשוב איך תכוון. עם עפעוף ריסים קוקטי. גומרים הולכים. כלום בינו לבין תוכה פנימה. חיוך של מס. מס שפתיים. כולם מסתכלים עליה, לא מורידים מבט. היא מודעת לזה היטב. מה היא חושבת לעצמה? האם זה מחמיא לה, המבטים? או האם המסכה טבעית לה כל כך, רגילה ומוכרת שהיא אפילו לא יודעת על קיומה? האם כואב לה לחייך? האם כואב לה בכלל? ואני נזכרת. לפני כך וכך זמן נקלעתי למקום אחד. ואל תשאלו אותי איך הגעתי לשם, כי אני אכחיש. בוא נאמר שבחיים לא הייתם רואים אותי שם מיוזמתי. אמרו לי - הולכים למסיבה ואני אומרים לי מסיבה אני באה...אבל מאז אני מבררת... זה היה ערב פו"פ לבני 40 פלוס. פני חצי מהגברים הכרתי מהתמונות בג'יידייט. לא כי הם היו כל כך דומים לתמונה. פשוט יש לי מן כשרון טבעי כזה, אני תמיד מזהה... החצי השני לא היה מוכר לי, אבל אולי זה כי היו הרבה מעל הגיל המוגדר ב"הגדרות החיפוש" שלי. והנשים. הנשים התחלקו לשתי קבוצות. אחת בלונדינית. השנייה צבעונית- אדומה ברובה אבל גם שחורה וחומה ובלונדינית. בקבוצה הבלונדינית - שם ראיתי אותה בפעם הראשונה - היא הייתה בין כמה חברות. דומות כולן. דומות להחריד. נשים מכל הגילאים-אתם יודעים, גם 65 זה 40 פלוס. תלבושת אחידה - מיני או סקיני. גופיות, חזיות רקומות, מחוכים וסטרפלס, דרכים יצירתיות - וגם כאלה שלא - לכסות ממש קצת ולהראות הרבה. מגפי שפיצים באמצע הקיץ. הרבה דבק ציפורניים ופודרת זהב. הרבה עור חשוף וצלוי והרבה הרבה נצנצים. גם בשיער. כתפיות חזיה שקופות עם יהלומים. עקבי "אהבת האורטופד" ופסים סטייל "עיצוב שיער בהנהלת סמי". וכולן - כולן - עם משכנתא על הפרצוף. משכנתא כזו גדולה שאפילו עיני הבלתי מזוינת קלטה שגם הלחיים ממולאי סיליקון. מאיפה אני יודעת שיש כאלה? מהספר השכונתי. הוא בן שממש רוצה להיות בת. אז הוא ממלא כל פעם קצת ובמקום אחר. הידעתם שמרפדים את הלחיים וגם את הטוסיק אפילו? יש לזה שם. אחוריים של ג'ניפר לופז. בקבוצה הצבעונית היו נשים מסוג שונה בתכלית. מין מורות-פקידות קבלה בקופת חולים-מנהלות חשבונות-יועצות מס. מטופחות גם הן. אולי כי זה מעמד החיפוש שמחייב, אין לי מושג, כי נראה לי שבחיים האמיתיים בכל זאת יש כאלה שגם קצת ג'וחות. אבל שם כולן היו טיפ טופ. הבלונדות עישנו, רקדו והשתוללו. הצבעוניות קצת עישנו ורקדו. הבלונדות שתו בלבד. הצבעוניות היו בגם וגם - שתו ואכלו. ואני מצאתי לי פינה. שתיתי דיאט קולה עם הרבה לימון והתבוננתי. אני לא שותה אלכוהול, זה סתם מרדים אותי. אז הייתי בתפקיד האנתרופולוגית, כי היה מעניין לאללה. הגברים העדיפו רובם את הבלונדות. רקדו ועינטזו לידן, תוך שהבלונדות מוציאות טבעות עשן בנון שלנטיות מקצועית. הצבעוניות רקדו גם - אבל יותר בקבוצות, מאשר בזוג. מדי פעם מי מהגברים עזב את הקבוצה הבלונדינית וערק. זה קרה דיי מהר. אחרי שעה של מוסיקת אייטיז המוקדמות מאוד - מאיפה המומחיות שלי, אתם שואלים? כי אני זוכרת שרקדתי את כל השירים עוד כחיילת- המצב הפך ברור למדיי. צמודים לבלונדות נשארו גברים שחורי הבלורית. לא, לא מלידה. שחור מקופסא. כאלה שכרסם עטופת טריקו הדוק של "ורסאצ'ה" תחובה היטב לתוך ג'ינס הקטן במידה לפחות. עם חגורת אבזם כבדה. לחץ מופגן באזור החלציים. מגפי עקב. הרבה אפטרשייב. ביצועים ברחבת הריקודים. לקבוצה הצבעונית נצמדו כל השאר. פרשתי מוקדם. בלונדות ובלוריות עשו לי עצוב בלב... |