על-פי המיתוס היווני לא היו אלו האלים שיצרו את העולם אלא הוא נוצר במעין תהליך אבולוציוני מכמה יסודות ראשוניים. לכן גם הם כפופים לחוקיו ואין ביכולתם לשנות סדרי עולם. מוגבלות זו באה לידי ביטוי במושגים היווניים – אננקה = הכורח ומוירה = הגורל. ההכרחויות היא חבל פתלתול, חבל שנעשה בו קשר (פירר), והוא שמחזיק כל דבר בגבולותיו (פאראס).
אננקה היא שעומדת מאחורי כל הקשרים. היא נקראת "הכרחיות" או "כורח", משום שמרגע שנוצר המגע, הקשר - מה שיבוא בעקבותיו, הוא מה שבהכרח נובע מהמגע הזה, מהקשר הזה. ההכרחיות, מעצם מהותה, אינה מאפשרת התנגדות או חסינות בפני מה שאמור לקרות. בממלכתה, איש אינו חופשי לפעול בהתאם לרצונו הבלעדי, אלא חייב לכפוף עצמו למה שמכתיבה ההכרחיות. חובה, קשר, אחריות, עונש, מחלה, אהבה, ידידות – כולם כפופים לאננקה. זו הסיבה שיש הרואים בגוף הפיסי את הכלא של הנפש - צרכי הגוף מכפיפים את האדם אליהם ומובילים אותו, בסופו של דבר, למוות. ביוון, אומר קאלאסו, ("נישואי קדמוס והרמוניה") פיקפקו רבים בקיומם של האלים, אך איש מעולם לא הביע ספק בקיומה של אותה רשת סמויה מן העין, שכוחה רב מכוחם של האלים. על פי הפילוסוף פרמינדס (520 – 430 לפנה"ס), היש עצמו לכוד "בכבלי רשתה של אננקה רבת העוצמה".
ובאשר לאתיקה (מוסר) - ההכרחיות הוליכה ביוון יותר אל היופי מאשר אל הטוב.
אפלטון היה הראשון שטען ש"טבעה של ההכרחיות שונה מהותית מטבעו של הטוב". וכי "הדברים מתרחשים מתוך הכרח ולא מתוך הנמקה כלשהי או חתירה אל הטוב". היופי יכול אמנם לפתות אל הטוב, אך גם יכול,"כלחש מרושע", להכפיף את הטוב להכרחיות. כוונתו של אפלטון היתה (כך קאלאסו) שהשוני בין הטוב וההכרחיות הוא עצום ואינו ניתן לגישור. זה השוני שהפך לאתאיסטים את האנשים "שעסקו במדע האסטרונומיה, ובתחומים אחרים של ההכרחיות, ולמדו מכך כי הדברים מתרחשים מתוך הכרח ולא מתוך הנמקה כלשהי או חתירה לטוב". מתברר אפוא שבמיתוס היווני אין תפישת מוסר כמו בתפישה המערבית, אף על פי שיש חטא ויש אשמה, שנובעים מהפרת צו האלים, ועל כן הם מפורשים לא כחטא מוסרי אלא כחטא של היבריס - גאוות יתר כנגד האלים. גם שפינוזה (1632- 1677 ) הציג תמונת עולם דטרמיניסטית במהותה. העולם כולו טען שפינוזה, התהווה באופן הכרחי בתוך האלוהים. כלומר, לא היה מקום לחופש במובן של בחירה חופשית בין אפשרויות. הוא זיהה את כל הנמצא עם ההכרחי. בסוף החלק הראשון של ספרו "אתיקה" אומר שפינוזה:"בני אדם רואים עצמם כבעלי בחירה חופשית, שכן הם מודעים מרציותיהם ויצרם, ואינם מהרהרים אפילו בחלום אחרי הסיבות שגרמו ליצרם ולרצונם". שפינוזה מקצין ואומר שאילו האבן העפה היתה חושבת, היא היתה חושבת שהיא עפה מרצונה החופשי, וזאת מפני שאינה יודעת את החוקים הפיסיקליים, שהם הסיבות המכריחות אותה לעוף. מבחינת ההכרחיות אין הבדל בין אדם לאבן. המצב שלי ברגע נתון אינו תוצאה של רצוני החופשי, אלא הוא תוצאה הכרחית של שלשלת סיבות, פיסיולוגיות, תורשתיות, פסיכולוגיות, חברתיות, כלכליות, שעשו אותי למה שהנני.
מבחינתו של שפינוזה, המעשים של הרשע הם הכרחיים לא פחות מהמעשים של הצדיק. בתפישה כזו של המוסר אין מקום להאשים או לגנות את הרשע. השיפוט הערכי היחיד שאפשר להעביר על הרשע, הוא לומר שהוא חלש, שהוא נמצא בדרגת מציאות נמוכה, שהאנושיות שלו אינה מבטאת את המהות האנושית המיוחדת, שהיא יכולת המחשבה הרציונלית. שפינוזה אהב את הביטוי הלטיני "מבחינת הנצח" והשתמש בו כדי לטעון שאירועי יומיום מטרידים נעשים מדאיגים פחות אם מתבוננים בהם מנקודת המבט של הנצח.
עמדתו של שפינוזה נוגדת במהותה את עמדת היהדות. בסיפור הבריאה התנכי (שלא כמו במיתולוגיה היוונית) אלוהים הוא חופשי לברוא את העולם ומכאן שהוא יכול היה שלא לברוא אותו. לכן בתפיסה היהודית, גם לאדם רצון חופשי. היהדות רואה את האדם אחראי למעשיו באופן מוסרי, במובן זה שהוא היה יכול לפעול אחרת. האדם נברא "בצלם אלוהים", הוא לא חלק מאלוהים, אבל הוא דומה לאלוהים בכך שיש לו חופש הכרעה, לציית או להמרות את פי אלוהים.
|