וידוע כי אחר שהודעתיך אמתת ההנהגה על מה היא נופלת קל עליך להבין מהות ההשגחה. כי אין השגחה בלא מנהיג אבל אפשר היות מנהיג בלתי משגיח. והסדר הנכון הנמצא בין המושגחים יורה על שלמות המשגיח והמושגח וההשגחה בכל זמן ובכל מקום. וענין ההשגחה הוא עיון והשתכלות במה שיסודר עד שיהיה מסודר כראוי. ותחילת כל השגחה שבאה מבעל שכל משותפת עם ההנהגה בעולם הארציי, הוא שישגיח המנהיג בעצמו ויתן לו בכל דבר ודבר החוק הראוי לו, כפי מה שהוא החלק הראוי לגופו ינהיגנו בהשגחה נפשית. והחלק הראוי לשכלו ינהיגנו בהשגחה שכלית. ובחלקו השכלי יסדר הנפשי והגשמי ויושלם. ואחר שישלים עצמו דין הוא שישפע ממנו שפע שיוכל להנהיג בו זולתו הקרוב לו כגון אשתו ובניו ובני ביתו. ועוד אם שפעו שלם יותר ישפיע יותר וינהיג בהשגחה מתחזקת מעט מעט על שכניו וקרוביו. ואם שפעו יותר שלם דין הוא שינהיג קהלתו בהשגחה כללית ופרטית. ואם שפעו יותר כבר ישגיח בכללים רבים מבני אדם וישפוט וידין בשכלו תמיד בכל מי שמתנהג תחתיו בכלל ובפרט, לפעמים על דרך אמצעית ולפעמים על דרך הקצה הראשון, ולפעמים על דרך הקצה האחרון, הכל לפי מה שהם. עד שאפילו אם יצטרך להרוג את בניו כדין ההכרחי לא ימחול להם, כדי שלא יפסד הסדר השלם לכל. ואמנם במצאו טענות להצילם ואפשר באפשר קרוב שלא יפסד הסדר יצילם בלמדו עליהם זכות. וגם כך ראוי שיעשה עם הרחוקים שלא ידינם לחובה כל עת שאפשר לדין אותם לזכות עם מה [שלא] שיפסד הסדר. סוף דבר בענין ההנהגות וההשגחות הארציות, לא יוכל המשכיל השלם המנהיג המשגיח לפעול בם כראוי תמיד בכל זמן ובכל מקום בשוה. אבל צריך לשלם ההוא שידין ההנהגה בהשגחה ארציית לפי הזמן ולפי האנשים שבדורו ולפי המקום. כי אין לדיין לדון אלא מה שעיניו רואות. ואם היה כח בית דין נופל תחת דעת כל איש ואיש מפרטי הקבוץ האנושי היה מתחייב מזה פזור נפיצת כל עם מסוף העולם ועד סופו. והאדם מדיני בטבע ואי אפשר לו להיות בשלמות מכל עמי הקבוץ. כמו שאתה רואה זה משלמות קבוץ אברי הגוף, שאי אפשר שיחיה בשלמות זה הגוף שבו נתקבצו האיברים מבלתי העזרם זה בזה וזה בזה. כן בני אדם בקבוצם עם מדת השלום יסודרו ענייניהם כולם כראוי על פי המנהיג המשגיח בם בשלמות:                                                                                                                        הקדמה 
סתירה או ניגוד הנמצאים בספר מן הספרים או בחיבור מן החיבורים, סיבתם אחת משבע סיבות⁸⁶. 
הסיבה הראשונה היא שהמחבר אסף דבריהם של אנשים בעלי דעות שונות, אך השמיט שמות בעליהם ולא ייחס כל דבר אל אומרו. בחיבור ההוא תימצא סתירה או ניגוד, מכיוון שאחת משתי קביעות היא לשיטת פלוני והקביעה השנייה לשיטת אלמוני. 
הסיבה השנייה היא שמחבר אותו ספר היתה לו דעה וחזר בו ממנה, ודבריו הראשונים והשניים נרשמו. 
הסיבה השלישית היא שאין דברים אלה כולם כפשוטם, אלא קצתם כפשוטם וקצתם משל שיש לו משמעות נסתרת. יש גם ששתי הקביעות הסותרות זו את זו כפשוטן הן משלים, וכאשר מבינים אותן כפשוטן הן סותרות או נוגדות זו את זו. 
הסיבה הרביעית היא שיש תנאי שלא נאמר במפורש במקומו מתוך הכרח כלשהו, או שהנושׂאים שונים זה מזה ואחד מהם לא הוסבר במקומו, כך שבדברים נראית סתירה, אף שאין סתירה. 
הסיבה החמישית היא הכרח שעשׂוי להיווצר בשעה שמלמדים ומביאים לידי הבנה. והוא שיש עניין עמוק כלשהו אשר קשה לציירו⁸⁷. המחבר נאלץ להזכירו או להניחו כהנחה מוקדמת להסברת עניין אשר קל לציירו ואשר מן הראוי להקדימו בהוראה לפני זה הראשון⁸⁸, שכן לעולם יש להתחיל בקל יותר. המורה ייאלץ אפוא לוותר על דיוק העניין הראשון⁸⁸ ולהסבירו בכל דרך שתזדמן לו ובעיון שטחי. הוא לא יתחיל לדקדק באמיתתו אלא יניח אותו בהתאם לדמיונו של השומע, כדי שהוא יבין מה שנדרש עכשיו להבין. מאוחר יותר יפורט אותו עניין עמוק ותובהר אמיתתו במקום הראוי לה⁸⁹. 
הסיבה השישית היא שהסתירה חבויה ואינה מתבררת אלא לאחר הנחות מוקדמות רבות. ככל שדרושות יותר הנחות מוקדמות לגילוי הסתירה, כך היא חבויה יותר. הדבר נעלם מן המחבר והוא סובר שאין סתירה בין שתי הקביעות הראשונות. אך כאשר נוטלים כל קביעה מהן ומוסיפים אליה הנחה מוקדמת אמיתית ומתחייבת מסקנה, וכן עושים לגבי כל מסקנה, שמוסיפים אליה הנחה מוקדמת אמיתית ומתחייבת מסקנה, מגיע הדבר לאחר מספר שלבים לידי סתירה או ניגוד בין המסקנות האחרונות. כגון זה נעלם מעיני החכמים מחברי הספרים. 
אבל ששתי הקביעות הראשונות תסתורנה זו את זו בצורה גלויה, אלא שהמחבר שכח את הראשונה בשעה שרשם את השנייה במקום אחר בחיבורו - זה פגם גדול מאוד. אדם כזה אינו נמנה בין האנשים שראוי להתחשב בדבריהם⁹⁰. 
הסיבה השביעית היא הכרח לדון בדברים עמוקים מאוד אשר יש להסתיר חלק מענייניהם ולגלות חלק. לפעמים יש הכרח, על סמך אמירה מסוימת, לדון בעניינים אלה בדרך של קביעת הנחה מוקדמת⁹¹ כלשהי, ובמקום אחר יש הכרח לדון בהם⁹² בדרך של קביעת הנחה מוקדמת⁹³ סותרת לזו. ראוי שההמון לא ירגיש בשום אופן בנקודת הסתירה ביניהם. יש שהמחבר נוקט בכל תחבולה כדי להסתיר זאת⁹⁴.