והדמעות חונקות את המילים,

ומטביעות את המחשבות,

שרק מפרפרות ביאוש

ולא יכולות לשחות אל חוף,

או אי,

או קרש.

הדמעות חונקות את המילים,

כאילו המוח נמצא בגרון.

כאילו המים מוחקים את הדפוס

(אבל חורצים בפנים סימנים אחרים)

כשהדמעות חונקות את המילים,

הן מתרוצצות בקוצר נשימה לכאן ולכאן,

מחפשות את המחשבה שתכנסן אליה –

בלי הבחנה, עם ניסוי וטעות, וטעות, וטעות...

מתחבטות בניסיון הצלה.

אחרי שהדמעות חונקות את המילים,

הן נותנות לך כלי-הבעה מוצלח אף יותר.

אבל את השירים, אפשר לא להראות לאף אחד.

_____________________________________

שאיפות אימפרסיוניסטיות 

הייתי רוצה להיות צירת

מהסוג הישן.

לצייר פורטרטים, ונופים,

ומלחמות שקרו מזמן.

הייתי רוצה להיות משוררת

בחצר המלך.

לשבח, לקלס, ולפאר,

ולתאר שמחה וצער

של מישהו אחר.

הייתי רוצה למכור פרחים

שאספתי מקצוות תבל,

ולספר איך גידלו אותם

איכרים רחוקים, וכמה הם מיוחדים.

הייתי מוכרת אותם ביוקר.

עד שאלמד, אולי תרצה

קצת גרעינים שחורים מהשקית שלי?

15 שנה אחרי שכתבתי את המילים שלעיל, אני מרגישה אותן רלבנטיות מתמיד, נכתבות בשנית. יש הגורסים שהחיים נעים בספירלה, ואנו נתקלים שוב ושוב באותם נושאים שעלינו להתמודד איתם. אני מרגישה שאני בגיל ההתבגרות השני שלי, ורק מקווה, שלא אצטרך לחזור שוב גם על הילדות.