חודש יולי. דרום הארץ. חחחםםם בטירוף לבושה כולי לבן. מרגישה כמו המשוגעים האלה, הסגורים האלה. רגע לפני הכניסה, חשבתי לברוח ולצעוק על עצמי "מה בכלל חשבת לעצמך כשבאת לפה?". טוב.. אז לקחת ברצינות מידי את המשפט תהייה יפה ותשתקי!! לא.לא אתפתה להקשיב לקול הזה שבי, שרוצה לחבל לי. ופתאום..בום. שתיקה. שתיקה. שתיקה בחוץ. רעש, רעש.רעש בפנים. די כבר, אולי תפסיקי לחשוב... כמה רעש את עושה? אוכלת בשקט, מודטת בשקט, מביטה בשקט ונושמת בשקט. מסתכלת על השעון ואופסס... עברו שעתיים. מה?? איך אני יעביר 10 ימים. הזמן לא זז. יום ועוד יום ועוד יום תופכת לעצמי על השכם על שהייתי חזקה והצלחתי לעבור את היום הזה. ומבלי לשים לב גופי החל לעבור שינוי, החל להיות בתנועה. הרגשתי כל חלק וחלק בגופי. מה שבחרתי הרגשתי. אני רוצה לתת לכתף האחורית שלי תחושה חיה - בבקשה סיבופלה מדאם, מה שתרצי. ביקשת. קיבלת! שכבתי אחרי שעות מדיטציה על הדשא, מפוסקת, נותנת לאויר להכנס אלי..חשבתי על הקטע מ"טרנספוטינג".. שאומר שההזרקה הראשונה של ההרואין לא משתווה לשום זיון שבעולם. הוא כנראה התכוון לתחושת הזרמים שהציפה את כל גופי באותו הרגע.. אחד הכללים הברורים של המקום הוא שאסור להרוג ייצור חיי מכל סוג שהוא. כן.כן. גם לא אלפי זבובים וגם לא אלפי נמלים.. פשוט כלום. באחד הבקרים העדפתי לעשות מדיטציה בחדרי.. מה שלא ידעתי, שהצליח להתגנב זבוב מאנייק לחדר שלי. יושבת. נושמת. נהנת. מתרכזת. ופתאום התיישב לו המאנייק על האף שלי. ובו ברגע החלה שיחה פנימית מעניינת (פרקים נבחרים להנהתכם) "הכל זמני, אני מתעלמת, עוד מעט לא אזכור בכלל שהמאנייק הזה היה על הפרצוף שלי. הכל זמני, חולף... (נו. נו. הוא עוד לא זז.) שקט, תרגישי אותו, תני לו פשוט להיות שם. תתמודדי. ויהיה מה אני לא מזיזה אותו. (טוב.. כמה זמן כבר עבר?). לא. אתפתה. פתאום משום מקום הגיעה היד העצבנית שלי לעבר המאנייק. יאאאאללההה כוס אמק כושלרברבאק ערס!!! תן למדוט בשקט.
הגיע היום האחרון. פתאום אפשר לדבר!!. איזה פחדד, מי רוצה בכלל. לא קשור עכשיו, לא מתאים עכשיו להתחיל לנהל שיחה עם אנשים שחלקתי איתם בשתיקה את רגעי האינטימיים. שעה. נשבעת. שעה לא הוצאתי מילה מהפה. עד שלא פנו אלי לא העזתי להוציא צליל.
יצאתי מחוזקת, נקייה, בלי שיחות מיותרות. מיתנתי את התגובתיות, ופיתחתי עוד פן ביכולת ההקשבה שלי. כל כך מומלץ הסיוט הזה!!! אין שלכם מושג עד כמה.
|