חבצלת יודעת. הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו. ולה נותרה השמש. זו

יוקדת ממעל מאירה כתמי עוברי אורח בסדיניי ליל כלולותיה הצחורים.

חבצלת ממתינה. ממתינה לרגע שיפוח היום וינוסו הצללים.  או, אז היא מכניסה אותם אל חדרה. שם על משכבה היא מתחננת בחוזקה לאלוהיה, שיחליפם באיש ההוא, זה שאהבה נפשה. מבקשת מאיבריה שיעירו ויעוררו את האהבה עד שתחפץ.

היא עוצמת עיניה. כשחוחי אדם נתפסים בבשרה מפלחים עלי כותרת צחורים, היא עורגת אל מתק שפתיו.

חבצלת מלקטת. רסיסי זכרונות נאספים למולה, דוקרים באורח הנמק לצידה. אל טנא חזיונה היא מרימה פיסות פיסות:

את עיניו הרוחצות בחלב גופה. את ידי גלילי הזהב המערסלים אותה בחיקו העמוס ממתקים. את שמאלו תחת ראשה, והימנית מטביעה בליטוף חם. את פרי מגדיו שמתק לחיכה.

חבצלת חיה בחשיכה. נמלטת אל מיטתה, רק שם היא ישנה וליבה ער, רק הוא מבחין בדודה העומד אחר כותלה, מציץ מבין החרכים. רק ליבה מאזין לדפיקות קולו בדלתה, ומציף אותה חשש פן שוב יחמוק מבין ידיה, מותיר אחריו שובל מור ולבונה.

.

חבצלת מבועתת. עת הזמיר הגיע, ובנות העיר יוצאות למרדף, תוהות אנה פנה דודה ומבקשות אותו לעצמן, לרשת מקומה בין ידיו. היא מייחלת לגשמי ברכה,

ובסתר ליבה יודעת שגם הם לא ישטפו אהבתה. היא יראה ממנו. מה יגיד אם תבקש בקול "שימני כחותם על-לבך, כחותם על-זרועך כי-עזה כמות אהבה".

חבצלת שוכחת. שוכחת שהיא, היא חבצלת השרון שושנת העמקים.

חבצלת לא שומעת. קריאותיו לרוח מתחננות שתראה לו מראה, ותשמיע קולה.

עורי עורי, חבצלת. עורי עורי.