כפית של כסף

הורי דור שלישי של בנקאים, הלכו בדרכם של הוריהם. והתחתנו לא כל כך מאהבה כמו מהרצון לשליטה ולכוח יחד עם רצון עז רצון ליצור מונופול כלכלי  רב עוצמה שיבטיח שליטה על העתיד הכלכלי של משפחתינו לעשרים דורות קדימה.

כשנולדתי הופקדה על התפתחותי מורה שמגיל 0 דברה אלי בשלוש שפות אנגלית ספרדית וסינית. את אמא שלי הכרתי בפעם הראשונה רק בגיל חמש. אחרי שאישה בשמלת גוצ'י פיטרה את האישה שחשבתי שהיא אמא שלי ,כי היתה זו שהניקה אותי וישנה בחדרי מאז שאני זוכר את עצמי,

האשה הזרה בשמלת גוצ'י ואמרה לי  שהיא האמא שלי וכדאי שאתרגל מהר לרעיון, כי במסיבת הקוקטיל בשבוע הבא אני צריך להיות מוכן לקרוא לה אמא בכול פעם שהיא מסמנת לי עם היד להתקרב אליה. המשחק הזה זיכה אותי כבר אז בחמישים שקלים לערב. כבר בגיל חמש הבנתי באיזה צד מרוחה החמאה ותפקדתי כמו גדול. בגיל 12 היה לי כבר חיסכון של 17.000 ₪ "מהטיפים שאמא חילקה לי".

בכיתה י"א  החליטו בבית הספר שהשנה יוצאים לטיול שנתי לאושוויץ. כמובן שלא קוראים לזה טיול שנתי, זה לא מכובד, קוראים לזה מסע מורשת. המורים אמרו שזה חשוב שבני הדור הצעיר יכירו את ההסטוריה של עם ישראל ולא רק מספרי הלימוד. הורי ממנו נסיעה לחמישה תלמידים שלא יכלו לשלם וכך יצאנו כל השכבה, מאתיים תלמידים בטיסה ישירה לפולין.

היום הראשון מחוץ לבית עבר בשלום, כשביום השני נתקפתי בכאבי בטן עזים. ביום השלישי הכאבים הפכו לעוויתות,  כאשר אני מתקשה ביציאות, ומתפתל מכאבי בטן.  לא כל כך הבנתי מה קורה רק חוויתי חרדה עזה, הייתי בסביבה שלא הכרתי , הורי לא היו לידי, אף אחד לא יכול לסדר לי דברים, הייתי צריך בפעם הראשונה בחיי לסמוך על עצמי וקרסתי.

תוך יומיים הגיע מטוס פרטי של הורי שהטיס אותי לארץ בלווית רופא פנימי. בבית החולים אחרי בדיקות ממושכות התברר שאני סובל,  מדלקת של המעי הדק.

מאז לא העזתי להתרחק מהבית של הורי. כשהייתי בבית הרגשתי טוב, לא היו כאבים וההתקפות היו אחת לחצי שנה או יותר. ההתקפים חזרו כשלא הייתה לי  ברירה והייתי צריך לצאת מהבית לבדיקות של רופא מומחה למשל.

אז כמו שאתם רואים אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים. אולי חלק מכם היה רוצה להיות במקומי, אבל תאמינו לי שהייתי מת לצאת למועדונים, לשתות בירה ולהוריד צייסר, לראות משחקי כדורגל מתוך האצטדיון ולא על מסך הhd  שבעים אינץ שהיה מרוח על הקיר של הסלון שלי. אתם, כדי להשתזף הולכים לים ואני שנמנע ממני הנאה זו נאלצתי לקנות מיטת שיזוף. לא צריך להגיד לכם שאני לא מכיר את האמפי תאטרון של קיסריה, ואת המופע של של פול מקרתני שמעתי מהחלון הפתוח של הבית שלי שהיה מכוון לפארק.

את כל חיי עד גיל שלושים העברתי מתוך הדירה. האמת אחרי שראיתי את הסרט הטייס עם ליאונרדו דה קפריו על החיים של המולטיי מיליונר האמריקאי הווארד יוז, די הזדהיתי איתו, גם אותי העולם החיצוני הפחיד.

בגיל שלושים פגשתי את נטלי. נטלי היתה אשת מחשבים שהוזמנה אלינו הביתה למסיבה של בכירי הבנק. נטלי קיצרה את התורים לכספר בחצי דקה לאדם. היא בנתה מערכת ממוחשבת בה כל אחד מהאנשים הזקוקים לשירות מקליד את מספר תעודת הזהות שלו ומקבל מספר. מהרגע הזה נגמר "שמור לי את התור אני הולך לרגע" את העבודה שלה אתם יכולים לראות היום גם בדואר ישראל.

התאהבתי. בפעם הראשונה הגיע אלינו הביתה משהיא שלא נולדה בשואה. כמובן שהיא התחברה אלי מייד ולא לזקנים ששרצו שם. הזמנתי אותה אלי הביתה ושחקנו בפליסטיישן עד ארבע לפנות בוקר. כשהציע לי לשתות איתה בירה בפאב, סיפרתי לה על הבעיה שלי וראיתי את החמלה על פניה.

אחרי חמישה חודשים, נטלי אמרה לי שאין סיכוי שאני יוצא מזה בלי להתמודד. אין לך ברירה היא אמרה אם לא תתחיל לצאת מהבית, לא תשתחרר מהסינר של אמא שלך ורק תחמיר את הבעיה. אני אוהבת אותך, אבל  אין מצב שאני חיה עם משהו שלא יוצא מהבית. אז אם אתה אוהב אותי תחליט.

אמרתי לה שאני מבין, אבל בכל פעם שרציתי לצאת מהבית איתה הפחד הרג אותי דלקת המעיים השתולה.

בסוף היא שמה לי אולטימאטום. אם עד מחר אתה לא יוצא מהבית, מחר בשמונה בבוקר  אני כבר בתוך המטוס לחו"ל. אם אתה לא שם לעצור אותי  לא תראה אותי יותר לעולם. היא הישירה מבט אלי ועזבה אותי.

כל הלילה התפתלתי מכאבים ומגעגועים. לא הצלחתי להירדם עד ארבע לפנות בוקר. לפני שנרדמתי החלטתי ששווה לחיות חיים של כאבים עם נטלי, מאשר חיים בלי כאבים בלעדיה.

 כשפקחתי עיניים השעה הייתה שבע וחצי בבוקר. כל כך כעסתי על עצמי שדפקתי לעצמי את החיים, שזינקתי מהמיטה, צלצלתי לנהג התורן שעומד הכן לרשות הורי ואמרתי לו שאני יורד תוך שתי דקות ושיתכונן.

כמו על פי חוקי מרפי הכול הלך הפוך. בכניסה לנמל בן גוריון היה תור ענק של בידוק בטחוני. "התראת מחבלים" אמר השומר החמוש בכניסה כשבדק את הבגז של המכונית שלנו. אני כבר התייאשתי. עברנו את הבידוק בשמונה ורבע וחנינו במפלס תפוז בשעה שמונה וחצי.

החמצתי אותה,  קיללתי את עצמי כל הדרך אל אולם היוצאים תוך כדי הקללות שמתי שלב שהבטן לא כואבת לי,  הכעס והאכזבה מעצמי היו כנראה חזקים יותר.

כשדמעות התסכול התחילו לרדת, מישהו חיבק אותי מאחור. הכרתי את הריח של הבושם  והסתובבתי בהפתעה. נטלי עמדה מולי ובכתה מאושר "אתה באמת אוהב אותי" היא אמרה, "אבל השעה היא שמונה ארבעים וחמש אמרתי איך זה שלא טסת שאלתי?

"חמוד שלי" היא אמרה "היום  בלילה התחלף שעון הקיץ לשעון חורף. שכחת להחזיר את השעון שעה אחת אחורה".