"אז למה, לעזאזל, לא עבדה כרופאה?" [שאלה שעלתה בסיפור "קפה נוגה - 1946-1948"]
מוקדש לאימי באהבת עולם ~ ♥ ~
 כשעסקתי בפינוי הדירה לאחר פטירתה, 7 חודשים אחרי שאבא הלך, מצאתי במגירות שולחן הכתיבה שלה, שכבר שנים רבות לא היה בשימוש, מעט כלי כתיבה, פנקס מרשמים עם כותרת שמה וכתובתה, נייר קופי, חותמת עם מס' הרישיון לעסוק ברפואה, סטטוסקופ ישן שצינורות הגומי שלו סדוקים ומתפוררים וגם פנקס א"ב קטן. גיליתי להפתעתי שנועד לרישום הכנסותיה הפרטיות, מן התקופה בה עבדה כרופאת כפר, בשכונה אליה עברנו לגור מדירת החדר. בדף הראשון של הפנקס היה רשום בכתב ידה הפשוט והתכליתי: "הכנסות נוספות". 19 שנים חלפו מיום פרישתה עד שנפטרה, אבל הפנקס נשמר עבור "הזאבים של מס הכנסה", שמא ישחרו לטרף וזאת חרף סיסמתה הידועה עוד מימי דירת החדר: "לבדוק, ואם לא צריך - לזרוק!"
וכגון אלה היו הרישומים בפנקס, עם תאריכים צמודים: ברגר – תרנגולת / 30 ביצים / בן יוסף – 30 ביצים / שמעוני – תרנגולת / חיה פ. – 20 ביצים + 3 ק"ג תפוזים / עדה – 2 תרנגולות / ... [מעניין מה קרה בבית של עדה, שצריכה הייתה לשלם שתי תרנגולות? אבל יכול גם להיות שהייתה חייבת מביקור לילה קודם...]
עד כאן, עדות על יושרה ויושרתה. האנקדוטה הבאה תעיד על התמימות ששרדה בה, למרות לימודיה וכל שעברה, גם אחרי הגיעהּ לגיל ארבעים, האמור בדרך כלל "להקיץ נרדמים"...
מאורע חגיגי כלשהו התקיים בקפה-מסעדה בדרום מזרח המושבה. אבא כדרכו להפוך כל מסיבה לשלו, שר אריות אהובות מעולם האופרטה, סיפר אנקדוטות וכאשר שׁבע תשואות, עבר בין המסובים, למזוג לכל אישה ואיש מן המשקה המועדף עליהם. כשניצב לפני אימא ושאל אם היא רוצה ורמוּט, ליקר או כרמל הוק, השיבה כלאחר יד: "כרמל הוק, כרמל שמוק - לא איכפת לי!" בדרך הביתה התקיימה השיחה הבאה, בגרמנית: - ראיתָ איך כולם צחקו שעשיתי חרוז?! - ועוד איך ראיתי, רק שהם לא צחקו מהחרוז... - אז ממה?? - מה, את רוצה להגיד לי שאת לא יודעת מה אמרת?! - מה כבר אמרתי?? - נו, באמת...! אמרת שמוק, בלי להבין מה את אומרת??? - מה זה שמוק? מכאן עברו להונגרית והייתה זו אחת הפעמים הנדירות שראיתי את אימא צוחקת מלוא פיה.
יכולתי להעלות כאן דוגמאות רבות על תמימותה, אולם זו תשרת את האנקדוטה, שתעלה בפרק הבא ורצוי לזכור את "החרוז"...
למען הגילוי הנאות ולהשלמת הפרופיל מן הראוי להוסיף כי האישה שילדה אותי בהיותה בת 37, לא נתברכה בטקט, תכונה חשובה לניהול החיים, העסקים, לקשרים חברתיים וביחסים משפחתיים. פיה וליבה היו תמיד שווים, כל-כך שווים...
אם כן למה לא עבדה כרופאה במשך עשר שנים, מ-1939? סיפור שנשתמר בזיכרוני היה, כי בפגישה עם האדמיניסטראטור [ה"מנהלן" עוד לא נולד] של קופת החולים בחדרה, המענה שקיבלה היה פשוט וקצר: "בלי עברית את לא יכולה להיות רופאה אצלנו. אם את רוצה, את יכולה לעבוד בתור אחות". [כי אחות, אתם מבינים, לא צריכה לדבר עם אנשים, היא פשוט ניגשת אליהם עם המזרק וישר מכניסה להם בתחת!]
נראה שהתשובה האינטליגנטית הזו הכריעה לגמרי את האישה שבאה מתרבות אחרת, את זו שיצאה מבית בורגני אמיד ללמוד רפואה בווינה, שם הייתה לימים ראש מחלקה בבית חולים. יש לקחת בחשבון את העובדה שבבואה לריאיון, הייתה כבר ממילא "הלומת פליטוּת", מהעלייה [שהייתה ירידה תלולה] ארצה באוניית משא, כשהיא בחודש השלישי להריונה וחסרת ביטחון. אחרי תהליך קליטה בן 3 ימים, עם סכום זעיר, נָשאה עם "בוגר הפקולטה למדעי ההתנהגות הקונקרטיים", מיטת ברזל ומזרן קש, בדרך להקים משפחה בפלשתינה...
אם כן אי ידיעת השפה נרשמה בתודעתה כגורם המעכב. לא הלם התרבות, לא טלטלת החיים, עליהם רכב, קרוב לוודאי, גם דיכאון שלאחר לידתי. [לפליאה מרגשת בעיניי היא העובדה שהיניקה אותי במשך שנה ורבע כשהיא אז כחושה, כמעט כאחד הניצולים מ"שם"].
בשנות גידולי הראשונות, אבא שלח ידו בכל עבודה שלא הוכשר לה ובלבד שתהיה הפרנסה מצויה ליום, לשבוע... אימא, "הרב לשונית", לרבות לטינית כמובן, הורתה בבית את השפה האנגלית, לשולמית המורה לעברית, ואת השפה הצרפתית - לאנגלים, בחוג שנפתח עבורם במפקדה שמעבר לפינה. [כן, המפקדה ההיא, שלמול "קפה נוגה"...]
חלפו עברו "ימי נוגה העליזים" ואני כבר תלמידת הכיתה הרביעית, בה החלו שיעורי הכתיב [לשון, בימינו]. אימא, שתמיד גילתה עניין בחומר הנלמד, בפרט בספרות ומבלי לשאול אף פעם את השאלה המעצבנת: "עשית שיעורים?" שיותר משהיא שאלה, פקודה היא, הציעה יום אחד שנשחק במורה ותלמידה. מחיתי בתוקף, כי מספיק לי מה שאני לומדת בכיתה ואם היא רוצה, אז נשחק טאץ'! [משחק קלפים, הונגרי כנראה, אותו הורשתי גם לנכדותיי ולנכדי]. אימא חייכה קלות ואמרה: "לא הבנת, התכוונתי שאת תהיי המורה ואני התלמידה וככה אני אלמד עברית!" אה, זה כבר משהו אחר לגמרי...! בן רגע נכנסתי לתפקיד: "אז את צריכה לקנות מחברת עם שורות וצריך גם לוח וגירים לבנים, וגם צבעוניים!"
כשחזרתי למחרת מבית הספר, מצאתי על השולחן מחברת, בדיוק כמו זו שהוריתי לה לקנות, שתי קופסאות גירים - לבנים וצבעוניים, אבל לוח לא היה... בהברקה בלתי אופיינית לה, העלתה אימא רעיון נהדר: לשירותים המשותפים לשלושת דיירי הקומה, הייתה דלת חומה כהה שהתאימה מאוד למטרה. מאחר שדירתנו הייתה סמוכה ל"חדר-המבשם-למרחקים", מצאנו תמיד את המרווחים בין "הביקור" של יוסף או רחל גינזברג בעוד ארנסט ולוֹטֶה, ה"פּוֹילִישֶׁע דְרִיפְּקֶע" שלו [כינוייה בפיו], "ביקרו" שם רק בשעות הערב המאוחרות, אחרי סגירת סנדלרייתם הקטנה. [הרבה סנדלרים, חייטים ותופרות היו בעת ההיא, שכן הפרוטות אומנם היו מצויות, אולם השטרות חסרו מאוד... על כן לא מיהרו להיפטר מדברים שניתן לתקן ולהחיות לתקופה נוספת]. ~ ♥ ~
עם כתיבת הדברים האלה, עלה לפתע בהכרתי דבר שלא הייתי ערה לו כאשר כתבתי את האפילוג: הרי כבר בהיותי כבת עשר, שימש המקום בתור אולפן לעברית !!
~ ♥ ~
|