לפני שלושה חודשים אהבתי אותם בטירוף. הם היו הדבר הכי טהור שקיים בעולם.

תמיד אמרו לי שאני ילדה בנשמה. חושבת כמו ילדה, אוהבת לפעמים כמו ילדה, עוזבת לפעמים כמו ילדה ומשחקת לפעמים ילדה חרמנית כבת 7 וחצי למחצה...

כן, לפני שלושה וחצי חודשים הציעו לי להעביר שעות סיפור לילדים. סוג של סטנד-אפ לבני חמש.

סיפור בן דקה וחצי של קריאה, שהייתי צריכה להפוך לארבעים וחמש דקות של צחוק שכלל פוקוס מוחלט עליי מכיוונם של הילדים ושיתופם בתוך הסיפור.

האמת שרציתי לספר להם את הסיפורים האירוטים שאני כותבת, אבל הרגשתי לא שלמה עם ההחלטה, וגם הודיעו לי בחברת ההפקות שאירוטיקה נועדה לבני שמונה עשרה פלוס.

הסכמתי לעייפה.

וכך, ביום בהיר, שטוף שמש ילדותית ונטולת שווארמה, הגעתי אל גן הילדים הראשון, בו הצגתי את הסיפור "גומות החן של זוהר", המספר על ילדה קטנטנה שהייתה כמהה לגומות חן וניסתה להביאן אל חייה בכל דרך יצירתית. 

לומר את האמת? התרגשתי לאללה. מעולם לא עבדתי עם ילדים.תמיד אהבתי אותם כמו משוגעת והתחברתי לראש שלהם באופן טוטאלי, אבל הפעם זה היה שונה.

נכנסתי לבושת גלימה אדומה, כובע אדמדם ושרביט קסמים יוקרתי שנקנה ב-10שקלים, אך נראה כמליון פאקינג דולרז, וגילמתי את דמותה של זוהר הקטנה.

לפני כן, הצגתי את עצמי ועברתי בין כל ילד וילדה, לשאול לשמם כשאני מוסיפה חרוז הזוי לכל שם.

"מי אתה מתוק?"

"אני אור".

"אור.. אתה כזה..גיבור".(ילדים צוחקים יא רבאק!).

"ומי את?"

"אני ליאת".

"הו ליאת , את בטח אוהבת לאכול סלט!" (לאן הגעתי פור גאד סייק, אבל הם נקרעים פה מצחוק!)

וכך הלאה, וכך הלאה, הענקתי להם את הגיגי-החרוזים שלי כשקולי מדובב ילדה קטנה, נטולת חרמנות, אך רוויית אנרגיות חסרות שחר ומחילה תמלוגית, ועדכנתי את הזאטוטים, שהגעתי אליהם במעוף עם גלימתי...

הילדים צוחקים, מאזינים. אני נפעמת, מתרגשת, מתענגת על כישרוני לאתגר אותם סיפורית ואז...נשמע קול עמום מאמצע החדר המגונן:

"את שקרנית! לא עפת בכלל לכאן! הגעת במכונית!!".

(שתוק יא פלצן קטן, תתחיל להרגיע). הפלוץ הקטנטן מבקיע לי גול.

"נכון מתוק, הגעתי בדייהטסו שלי!", אני עונה לו. והוא- לא יודע מה להגיב, ואני- לא מבינה מה אני עונה לו תשובה מלאת כנות שכזו, ולרגע קולטת שהגבר הצעיר לא פסח עדיין את גיל הרישיון.

"את שקרנית, שקרנית, שקרנית!". (כוס אמכ מה אני עושה עכשיו?).

הגננת מגיחה אליו במהרה ומזיזה אותו מהקבוצה.

"כן, הוא תמיד מפריע ככה. תמיד", היא אומרת לי ואני- הלומת אמת וגילוי נאות, ממשיכה בסיפור.

בסיומו, הילדים מגיעים אליי, חלקם מחבקים, חלקם מגיבים ב-"לא, אל תלכי, תישארי. תבואי גם מחר", וחלקם המומים מהעגולה הזו שבאה אליהם לבושת גלימת קסמים ונטולת שפנים וקלפים מתחלפים.

וכך, בכל יום, שלושה עד ארבעה גנים שכאלה.

מאורעות תש"ח היו פחות קשים ממש שחוויתי.

אמנם, קבלתי מהקטנים אהבה גדולה, חיבוקים, נשיקות ואף בכי עקב עזיבתי את המקום, אבל בתוך כל זה, שמעתי קולות מרטיטי עצבים, הופרעתי ע"י ילדים נטולי פוקוס מחשבתי, קבלתי הערות על משקלי העודף, כי אין מה לעשות ילדים אומרים מה שהם פאקינג רואים, וגם הערה מילד קבוע שהיה צועק לי:"את יפה מאוד, מאוד", ואני- חשתי תחושות מוזרות, כאילו הזאטוט נדלק עליי ולא מתאים לי לסנן עכשיו...

היו גם קטעים מוזרים של ילדים שהיו מתמזמזים אחד עם השני.

בחיי. הגננות תמיד הרחיקו אותם אחד מהשני או מהשנייה.

עברו בי מחשבות שאולי העברתי להם אנרגיות מיניות ואיני יודעת. לא. לא נראה לי בכלל. עם הגלימה האדומה, הסקסיות הייתה רחוקה ממני מליון שנות אור וקסם. אין מצב.

לאחר שלושה חודשי סבל, סיפורים, דמויות שונות ומחמאות לרוב, כוחותיי החלו להיעלם בחשיכת הצהרונים הענוגים.

החלטתי שילדותי השנייה הגיעה לסיומה, והנה, אני נכנסת אל עולם המבוגרים המשעשע.

הודעתי לחברת ההפקות על סיום תפקידי כסטנדאפיסטית- צהרונים, והתחלתי לפתע לנשום לרווחה ביומיום השקט.

לפני שלושה חודשים הייתי מטורפת על ילדים.

היום, דעתי נטרפת כשאני שומעת את קולם.

מתישהו זה חייב לעבור.

חייב...