רמדאן בסמטאות של כפר פרדיס, להלן קטעים מהכתבה שפורסמה במגזין המושבות. שלוש וחצי לפנות בוקר. כפר פרדיס. ליד מסגד "אלתקווא", בשכונה הצפונית של הכפר, עומד גבר גבוה, קצת שמן, חייכן. על צווארו תלויה חגורה שבשני קצותיה מוחזק תוף גדול. הוא מתכונן לסיור היומי שלו בשכונות החמות ובסמטאות הצרות והחשוכות. עמאר זידאן, "המוסחראתי", הוא האיש שלוקח על עצמו מדי יום במשך חודש שלם להתעורר בשעה מוקדמת זו, להסתובב בפרדיס ולהעיר את התושבים לארוחת "הסוחור", הארוחה שאוכלים לפני תחילת יום צום בחודש הכי קדוש למוסלמים, חודש רמדאן.
"אני עושה את זה בהתנדבות מאז שהייתי בן 16", מספר עמאר, "הבטחתי לאימאם אבו סלאח ז"ל שאני לא אעזוב את המשימה הזאת, עד היום האחרון בחיי", מחייך. עמאר, כיום בן 32, נשוי ואב לחמישה ילדים, מספר על החום והקור שחווה במהלך שנות עבודתו, כשהיה צריך לקום מדי לילה ולהתמודד לפעמים עם עייפות בלתי נסבלת, כי הוא עובד במהלך היום. הוא מעולם לא נכנע וכל שנה הוא רוצה לעשות את זה יותר.
"פעם מזג האוויר היה מאוד גשום", נזכר עמאר, "אמא לא רצתה שאצא כי פחדה שאצטנן אבל אני לא הקשבתי לה ואמרתי בלבי שאני סומך על אללה. אני עושה את העבודה הזו למענו. הגשם לא פסק ונרטבתי, אנשים צעקו לי מהמרפסות ומהחלונות שאני משוגע, אך לא הרגשתי שהגשם החזק פוגע בי, הבנתי שאלוהים מקל עליי".
לעמאר לוקח שעה שלמה להסתובב ולתופף, הוא קורא לאנשים בקולו הצלול והגבוה: "הו, ישן, התעורר והלל את האחד והיחיד". לאט-לאט אפשר לראות אורות נדלקים בבתים שעמאר עובר לידיהם, יש כאלה שנהנים גם לדבר איתו ולהגיד לו שלום, להתפלל למענו. "לפעמים גם נותנים לי אוכל וממתקים", הוא מוסיף. עמאר מתרגש מהמחזות האלה ומזיל דמעה. "לקראת סוף החודש אני מאוד עצוב ותמיד רוצה שרמדאן יימשך לאורך כל השנה", הוא מספר.
כשהוא מעיר את כל האנשים לפנות בוקר, הוא האחרון שאוכל את ארוחת הסוחור, "אני אוכל מהר, לפני שיבוא מועד הצום, אבל אני מרוצה". אני לא מתאפקת ומתוודה בפניו שתמיד רציתי לראותו ולא רק לשמוע את קולו. אז תמיד הייתי רצה לחלון, שמה עליי כמה שמיכות ומחכה שיעבור ליד ביתנו, אך בגלל החושך תמיד הצלחתי לראות רק את הצל שלו. הוא מחייך ומברך אותי. מחכים לשקיעה
אחד הרגעים היפים ביותר ברמדאן, ואולי גם החשובים ביותר, הוא רגע "האפטאר", הרגע בו שוברים את הצום. עשר דקות לפני "האפטאר", ואחרי שאני מסיימת לעזור לאמא שלי להכין את ארוחת "האפטאר", אני עולה לגג ביתי, ונהנית ממראה השמש השוקעת אל תוך הים. אומנם היום הבתים שנבנו מסתירים את הים, אך גם עכשיו אפשר להרגיש את השקט, וברקע קול עדין של השייח במסגד קורא הרבה קוראן, וקורא לשבח האל, וציפורים עפות להן בשמיים, שמחות לשמחתי.
אם הולכים ברחובות פרדיס בשעה האחרונה של הצום אפשר להריח בכל מקום ריחות של מאכלים שלא הרחתם מעולם. אולי זו רק הרגשה של אדם צם, עייף ורעב, במיוחד אחרי למעלה מ-12 שעות של צום עם חום כבד ולחות גבוהה. אבל אין מה להתווכח, הטעם של המאכלים הוא שונה ומיוחד בחודש זה.
ברבע שעה האחרונה של "האפטאר" אף אחד כמעט לא נמצא ברחובות, כולם יושבים ליד השולחנות ומחכים לשקיעת השמש. המואזין לא מספיק להשלים את הקריאה הראשונה שלו בשבע ושלושים וחמש דקות, ואני כבר רצה את כל 40 המדרגות מהגג לקומה הראשונה. ברגע זה אפשר לשמוע ברחוב רק קולות של כפיות מתקתקות בתוך הצלחות. לכתבה המלאה : http://www.magazin.org.il/inner.asp?page=23&article=1798 |