כשאתה רואה את היקר לך מכל, בשר מבשרך הולך לאיבדון ואתה עומד חסר אונים ולא יודע מה לעשות, אתה מרגיש את טיבו של האיבדון בעצמך.

החזרה ממנו מתוקה ומעמידה אותך שוב מול העובדה שאתה צלחת זאת ושבה השלווה למעונך.

אחה"צ רגוע.

אין זה משנה מה הצית את הלהבה המכלה הזו.

אבל שניה לאחר מכן, היא בתי הבינונית, היתה שרויה על המיטה בבית הורי, רוטנת בקולות שעומדים בסתירה ליופי הלא נתפס שלה, ליופי הטהור ולאופי הנקי מרבב.

היא שכבה שם במיטה ומגרונה בקעו קולות שיצאו מרפרטואר קולנועי וספרותי עשיר נוסח: מגרש השדים, הדיבוק ודומייהם.

היה לה מבט איום בעיניים ואני החלטתי בתחילה לא להתייחס עד שתרגע.

התרגלנו לזה, היא פתאום שבה לעצמה ממרחקים מאיבדון.

אבל זה לא קרה הפעם. לאחר שהצבתי אולטימטום שהולכים מיד או שהיא מפסיקה, הבנתי שמשהו לא משפיע.

באתי אליה, נשכבתי לצידה וזו הפעם הראשונה שהיא אמרה לי שהיא שונאת את הרכות הזו של עצמה, שהיא לא מרגישה כלום.

נתקפתי חרדה, ברור היה לי מאיפה זה מגיע.

היא לא היתה מסוגלת אפילו לחיבוק, היא לא יכלה לסבול את עצמה, את גופה, את רכותה.

הלכתי לקחת מברשת שיער העברתי אותה לאורך רגלה והפעלתי לחץ, העור נעשה אדום והיא החלה מכה עצמה.

אמרה לי שזו הפעם הראשונה בו היא חשה כך כלפי גופה.

זה ארך עוד שעה לא קלה בכלל...שכללה גם נסיעה הביתה.

במהלכה התמלאו פני פיצעונים, כי זה טיבו של לחץ הוא מוצא לו פתחי מילוט.

זה מפחיד, זה נראה כמו פוסט טראומה שגורמת לטראומה בעצמה.

אך כשם שזה הגיע, כך זה פסק ועכשיו שבה השלווה למעוננו.

הזדקנתי בעשור וזה קרה בארבע השעות האחרונות.

אך כשרואים את השלווה שאחרי סערה שכזו, מבינים גם את משמעותו של האושר.

ויסות חושי, חוסר ויסות שמערער לפרקים את האיזון הכללי של כולנו.

האיזון שב, גם אני שבה כעת אל עצמי.