השבוע הייתי באסיפת הורים ראשונה.  

אסיפת הורים זה דבר משעשע באופן עקרוני – 25 הורים שהפסיקו את העיסוקים שלהם באמצע, רק בשביל לשמוע שהגננת תרצה/טובה/רבקה (או כל שם אחר שהוא תנאי קבלה להיותך גננת) מבטיחה שהגן שלה שונה מגנים אחרים - שבגן הזה ישימו דגש על יצירתיות והתייחסות לצרכים האישיים של כל ילד וילדה, שבגן הזה הגננות באות ממקום של שליחות ונתינה ועוד כל מיני קישקושים, שאם רק רבע מהם היו עומדים במבחן המציאות הילדים שלנו היו הרבה יותר מאושרים ובטוחים בעצמם. בכל מקרה, להיות אבא של ליה שמגיע לאסיפת הורים ראשונה זה משעשע במיוחד. אני תמיד מחכה לזה, רק בשביל לראות את המבטים הבוחנים של האמהות והגננות כשהן מבינות שלא, אמא של ליה לא באה לא בגלל שהיא חולה/עסוקה עם התינוק שרק נולד לפני חודש/בישיבה חשובה עם חו"ל בחברת ההיטק שהיא מובילה (או כל סיבה אחרת שנשמעת מאד "פוליטיקלי קורקט"), אלא שאמא של ליה לא באה כי אמא של ליה לא מגדלת אותה! כן, גננת יקרה ומליאת האמהות, זה אבא של ליה שמשכיב אותה לישון בלילה, וזה אבא של ליה שמודד לה את החום כשהיא חולה, וזה אבא של ליה שיש לו שתי משרות (אחת בתחום העסקי והשניה בתחום המשפחתי, ולא בהכרח בסדר הזה).וכן, זה אבא של ליה שלוקח אותה לים בשבת ובונה איתה ארמון בחול, וזה אבא של ליה שנותן לה לקבור אותו אח"כ מתחת להריסות של הארמון, רק בגלל שזה נורא מצחיק אותה והוא יעשה הכל בשביל לשמוע את הצחוק המתגלגל שלה כמה שיותר. וכן, זה גם אבא של ליה שמספר לה סיפור לפני השינה, וזה אותו אבא של ליה שלא מאמין איך הנסיכה הקטנה שלו גדלה לו כל-כך מהר וכבר מתכנן איך הוא לא נותן לה לצאת מהבית עד גיל 30 כדי שלא תשתה לו חשיש או תבין מה בדיוק עושים עם ההבדלים האלה בין בנים לבנות (למרות שהוא דווקא תופס מעצמו איש העולם הגדול, אבל יש מקומות שבהם הוא מוכן גם להיות איש מערות, אם זה מה שישמור את הבת שלו מכל מה שיש לעולם הזה להציע). אז אמנם אני לא נכנס תחת הקטגוריה של אשת קריירה, על כל המשתמע מכך, אבל אני נכנס תחת קטגוריה הרבה פחות נפוצה, ועם זאת קיימת, של איש קריירה. ברוכים הבאים! אני כאן כדי לספר לכם איך זה נראה מהעיניים של המין החזק (שזה כמובן רק עניין של מינוח, הרי כולנו יודעים מי כאן החזק, או בעצם החזקה, באמת, לא?). בדרך-כלל לוקח להן עשר דקות להחליף את מבטי הרחמים במבטי הערצה וקנאה (כי מה שהן היו באמת רוצות זה שגם הבעלים שלהן יהיו כאלה מסורים לבית ולילדים) ואז מתחיל שלב השאלות וההערות ("וואו! אני כל-כך מעריכה את מה שאתה עושה! כל-הכבוד לך!") ואחרי כמה דקות מגיע הרגע שבו אני גם כבר יכול להבחין מי מבין האמהות גרושות, כמוני (זה השלב שבו הן מתחילות לסדר את השיער/איפור/לחייך ולעשות בערך כל דבר אפשרי בכדי שאשים לב אליהן, מעצם העובדה שעומד מולן עכשיו גבר מאד פוטנציאלי לשלב ב', בעיקר כי את מבחן האבהות הוא עבר בהצלחה מרובה).הגננת מתחילה להראות סימנים של ייאוש, כשהיא מבינה שאסיפת הורים כבר לא תצא לה מזה ואת האג'נדה המתוחכמת שלה היא תוכל להציג רק בשנה הבאה, כי יש מי שגנב לה את ההצגה בשניה (עבדכם הנאמן) ולא נותר לה אלא לאחל לכולנו שנה מוצלחת ולנסות למנות אותי לועד הגן (מה שלרוב אני מסרב לו באלגנטיות, מחייך את החיוך שלי שממיס אותה בשניה, בעיקר בזכות גומות החן שלי, ומסביר שכרגע זה לא אפשרי, עם כל עומס העבודה והטיפול בליה, אבל אולי בשנה הבאה). 

בהצלחה ליה שלי בגן החדש.