כל הלחץ הזה, הכל בבת אחת.

צבא... זה דבר שעדיין חדש מבחינתי, אבל עברו כבר שישה חודשים.

מי היה מאמין...

בלשכה הזאת הכל מלחיץ,

תמיד צריך להיות בסדר ומדוגם,

צריך ללכת כמו שצריך ולשבת כמו שצריך.

צריך לדעת לדבר ולדעת לכתוב נכון.

מצפים ממך להיות אחראי על הכל, לדעת הכל, ובכל זה, לשתוק.

זה מרגיש מוזר, אבל מיוחד באותו הזמן.

מרגיש חסר משמעות, אבל משמעותי מאוד...

יש אנשים חדשים שאני פוגשת

ואנשים ישנים שצריך להמשיך להתמודד איתם.

אני מכירה אלופים ותתי אלופים, מזהה קולות וכמעט מחשבות

אבל אין לי עם מי לשתף את שלי.

אני מרגישה שהשתיקו אותי, ששללו ממני את זכות הדיבור.

אני מרגישה לכודה שם,

אבל משכנעת את עצמי, 

אני במקום טוב, מקום איכותי.

יש לי אחלה תנאים ובסוף, אמור להיות לי כיף.

משהו צריך להשתנות, משהו צריך להתחולל

אני רוצה לחזור לצחוק בלי סיבה,

לקום עם חיוך ולחשוב שיום חדש בפתח.

להיות מאושרת.