ששותים קפה אצל בדואים הוא תמיד טעים יותר. הסיבה פשוטה ולא כלכך הגיינית. הם לא מוסיפים תבלין מיוחד, הם פשוט לא שוטפים את הפינג'אן. הטעם מגיע ממה שהם קוראים הטעם של החיים.

כשהאטלקים מפעילים מכונת קפה חדשה הם טוענים שרק אחרי כ 200 כוסות קפה הוא מתחיל להיות טעים באמת.הסיבה זהה.

בעולם השיווק של היום אנו פוגשים יותר מידי מותגים סטריליים לטעמי, כשמותג ובמיוחד מותג קמעונאי מתחיל, בשנותיו הראשונות הוא מחוספס, מעניין וצובר את הטעם של החיים... ואז אם הוא מתחיל להצליח הוא הופך להיות סטרילי, מהוקצע,חסר חיות ואותנטיות...אמנם הוא הופך למותג מוכר אבל הריגוש שבטעם ובחוויה פוחת.

האתגר לא פשוט ומעטים המותגים שמצליחים לשמר אותו. אלו שכן הם בד"כ סימביוזה עם אישיותו של מי שמוביל את המותג. מותג הנעליים Camper הצליח לשמר במשך שנים את הטעם של החיים.

ב98 פגשתי את מי שהיה במשך שנים רבות הקריאטיב דירקטור של Camper, אינני זוכר את שמו אך המפגש הותיר בי חותם. הוא היה יוצא דופן על גבול ההזוי. פגשתיו  בביתו שבמיורקה. הוא עבר תהליך אישי שבו התחבר לטבע ושינה באופן מהותי את אורך חייו. הוא החליט שהנעליים הרבות שעזר לעצב ולמכור בעצם מזהמות את כדור הארץ, עזב את  Camperובנה לו בית באמצע שום מקום, הווה אומר אחוזת טבע הררית במיורקה. הבית הוא בית ירוק שמספק בעצמו את כל צרכיו, מחשמל סולרי ועד מיחזור מיים.

כשפתח לנו את הדלת לבש גלימה לבנה מקאנאביס, שיערו הבלונדיני ארוך ופזור, גילו בשנות הארבעים המאוחרות, מבנה גופו רזה וגבוה ופניו יפות תואר. היה נראה מעין ישו מודרני הגר ביערות.

אע"פ שלא רצה יותר שום קשר עם אף מותג ואף מוצר צרכני עדיין הייתה אישיותו חזקה, מעניינת וכמובן יחודית. וכשסיפר על העבר, למרות שהתכחש לו ניצת זיק בעינו כשתיאר איך הוא ואחרים בנו חנויות אחרות לגמרי,ריקות מפריטים כשמשפטים כתובים בלבד פיארו את הקירות והנעליים נחו להם על קורות עץ ערומים במרכז החנות. איך היה להם ברור שנעלי Camper לא ייראו כמו אף נעל אחרת, כיצד עבדו יחד צוות העיצוב והשיווק מבלי לשים לב לשעון, שבויים בחדוות יצירה של זוג נעליים כמוהו טרם עשו.

ניסוי וטעיה, תשוקה לדבר, יצירה שלא נכנעת לתבנית משעממת של מיתוג דוגמטי.....

כל אלו היו ועודם הסימנים ללב המפעם במותג המייצג אישיות חיה וחיים אמיתיים. הרצון, הנכונות וחוסר הפחד להשתנות ולנסות...ואני אומר, הלוואי על כולנו.