היום (שבת) לחזרתי לבסיס שלי, יום לפני השחרור, אחרי שחבר שכח את החוגר שלו בצוות שלי. אני, מאחר ואני גר במרחק של רבע שעה הליכה, הסכמתי והלכתי לשם. בזמן שהפכתי את המקום למצוא את החוגר, נזכרתי שיש לי כמה שירים שרשמתי במחשב הצבאי שלי. אחרי הבלגן בקטן, מצאתי את החוגר, ופתחתי את המחשב. מצאתי כמה שירים, לא הרבה, ולפני כל הדפסה קראתי אותם.

            השירים נכתבו בתקופה מסיימת, שלא היית חזקה במיוחד. את קווי הדיכאון יכולתי לראות בזיכרונותיי, והמילים שנכתבו צלצלו בתאים האפורים של ראשי. הסתכלתי עליי לפני שנה, וראיתי אדם שונה לגמרי. כמו כל פעם, זה היה אדם דיכאוני, פצוע וקצת פסימי. אדם, שאני רוצה להתרחק ממנו כמה שאפשר. בזמן שאספתי את השירים האלו, הסתכלתי על קופסת הגריסה שבצוות ושאלתי את עצמי "להתראות?"

            אבל אז, גלגלתי את הדפים ולקחתי אותם איתי. כמו כל איתן שאני פוגש בשירים שלי, בין אם הוא עצוב, שמח, דיכאוני או מאושר, הוא איתן. ודווקא על האיתנים האלה אני צריך לשמור, כי יום אחד אני אמצא את עצמי חוזר אליהם. בנוסף, אני לא רוצה לחזור על הטעות שלי בתיכון. בכל זאת, יש לי היום יותר מ100 שירים וסיפורים בתיקיית הכתיבה שלי, ויכול להיות שהיו לי עוד חמישים אם לא הייתי זורק את השירים שלי מהתיכון.

            אבל בתיכון הייתי איתן שונה לגמרי. בכל שיר שכתבתי בסוף המחברת, כתבתי אותי. וכל פעם שזרקתי אותו בסוף השיעור, זרקתי את עצמי שוב. זאת תקופה שביטלתי על עצמי לחלוטין, ואם יכולתי, הייתי לוקח מחק ומוחק אותי מהכיתה. זאת תקופה, שע"פ אוסקר ויילד, הייתי קיים, לא חיי. כל מה שרציתי זה לעבור את המבחן, לעבור את השיעור, לסיים את השנה, לגמור עם הלימודים. את התסכול, הפחד והעולם הפרטי שיצרתי מהבדידות שלי, צבעתי בשירים שלי. אבל אז, כמו כל פעם, זרקתי אותם לפח.

היום, בדיעבד, אני מבין כמה זה חסר. אם היו לי את השירים האלה, יכולתי לראות מה היה לי שם. מה עברתי. כמו באלבום תמונות שמנציח רגעים, יכולתי להיזכר ממה ברחתי. אבל אז, לא היה לי את הראש של היום. וכמו תמיד, היום אני מתקן עת הטעויות של פעם, וזה לא נורא, כי עדיף לתקן את הטעויות של פעם, משאר להשאיר אותם ללא פיתרון.

שיהיה לכולם שבוע טוב, ואל תאבדו שום דבר מכם. מי יודע, אולי תצטרכו את זה יום אחד.