אני יושב על הבר, רגליי הקצרות מגיעות במאמץ לפס הברזל למטה, ולוגם לאיטי ויסקי עם סודה. השעה 5 אחה"צ, שעה שבה אף אחד לא אמור להיות במועדון חוץ ממני והברמנית הבלונדינית. וזאת בדיוק הנקודה: אני מאמין שאוכל להתחיל אתה רק אם לא יהיה אף אחד מסביבנו. אז למה תמיד חייב להיות איזה זוג ארור בסביבה?

הפעם זה איש עסקים ממושקף במראה אופייני לבן המזרח הרחוק: עור צהבהב, חלק, שיער שחור, עיניים מלוכסנות כהות, ופנים חתומות שאינן משקפות את להיטותו לנשים מערביות. הוא משוחח חרישית עם אדומת שיער שעורה לבן כחרסינה. היא מניעה בראשה לסירוב מצד לצד. הוא פולט הברות שכנוע קצרות, אך חותכות. אנחנו, הסינגפורים, לא רגילים לדבר הרבה, אך מה שאנחנו כן אומרים, הוא תמיד בעל משמעות. אדומת השיער הולכת ומפשירה מקיפאון הקרח . קצה של חיוך בזווית פיה. איש העסקים  שומר על ארשת חתומה, אך שפת הגוף שלו אומרת ניצחון.

מסביבי קוביות-קוביות מסודרות להפליא במבנה סימטרי מושלם. כיסאות המועדון. מאחוריי - עמודים הבנויים בקוביות. מעליי –תקרה מעוצבת בקוביות. עיצוב ייחודי זה הוא שהעניק למקום את שמו "הקובייה", מועדון הלילה מהיוקרתיים ביותר ברובע אורצ'ארד רואד (דרך האורכידאה), רובע הבילויים המרכזי של סינגפור. מאוחר יותר בלילה ייפתח המועדון לקהל שוחרי הקובייה.

הקוביות יוטלו על השולחנות, ובליל של עיצורים קצרים של המזרח הרחוק ילווה אותם, על רקע מוסיקה סואנת, שמגרה את הנכנסים לנסות את מזלם בקובייה. אסיאתיות יפהפיות שגזרתן פעוטה אך מושלמת, יחייכו חיוכים ריקים ונטולי משמעות, ואנשי עסקים לא יוכלו אלא לעשות מה שכל אחד במועדון "הקובייה" עושה מרצונו או לא מרצונו: להמר.

אני יושב כאן כל יום מ-5 עד פתיחת ההימורים. כל יום אני בטוח שזה יקרה. שאוכל להתחיל עם הברמנית צחורת העור, אוסטרלית שהגיעה לסינגפור ונשבתה בקסם המזרח הרחוק עד כדי כך שהחליטה להישאר. יש בה, במריאן, תאווה חבויה למהול את עצמה בחיי הלילה של סינגפור. להיות חלק מממלכת האופל של הימורים, שיכורים, ופיתויים.

 סינגפור נחשבת למקום עם אחוז פשיעה נמוך, אבל לעומת הכפר האוסטרלי השקט שבו גדלה מריאן, סינגפור מאיצה את הדופק שלה ברמות מלהיבות. ככה היא רוצה לחוש את פעימת הלב של החיים, התוודתה מריאן באחד הימים בפניי. גם אני רוצה לחוש את הפעימה. את פעימת הדופק מאחורי אוזניה החמודות של מריאן. לא סתם אומרים שניגודים נמשכים.

"עוד ויסקי עם סודה?", נועצת בי מריאן את עיניה התכולות בשאלה. שיערה הבלונדיני אסוף גבוה מעל צווארה. מבטה בלתי אישי, מנומס, כמו נשיבת רוח קלה, נטולת עניין על מי היא נושבת. אני שואל את עצמי בפעם האלף מדוע כל כך קשה לי להגיד לה שהיא מוצאת חן בעיניי. מדוע אני ממשיך באותו טקס נואל כל יום ב-5 של שתיית ויסקי עם סודה? מדוע אני ממשיך לקוות שמבטה ישהה עליי, ויעריך אותי כגבר? מדוע אני ממשיך לעשות מעצמי אידיוט כל יום?

אני מכחכח בגרוני. אולי היום ייצא ממנו משהו סוף סוף? מריאן מצחצחת את כוסות הקוקטייל עד שהן מבריקות. היא מתבוננת בשעונה, מחשבת את הזמן עד סוף המשמרת. "סליחה...", אני אומר. מריאן ממהרת אלי . תנועותיה אדיבות. משכורתה תלויה בהן. "אפשר להזמין אותך לצאת אתי?", זה המשפט שיושב אצלי במוח כבר שלושה שבועות. משפט מרגש בערך כמו קובייה.  אך במקומו יוצא לי  – "אפשר לקבל כוס עם קוביות קרח?". מריאן מגישה לי בזריזות את מבוקשי. אצבעותיה היפות לופתות את הכוס הקפואה, אך מקפידות לא לגעת באצבעותיי המושטות לקחת אותה. ברגע זה נשמעת צעקה חדה.

בתחילה, אני חושב שאני הוזה. מה כבר יכול לקרות במועדון סינגפורי כמעט ריק ב-5 אחה"צ? כמו הסיכוי שקובייה תהפוך פתאום לעגולה...אני מסובב לאיטי את הראש לאחור. צווארה של אדומת השיער לפות בחוזקה בידיו של איש העסקים. עוד רגע ותיחנק. עוד רגע, ופיה הזועק ישתתק לנצח. אני לא מחכה. גופי הנמוך אך המוצק כפלדה, למוד אמנות הלחימה של המזרח, מתעופף בזינוק מהיר כברק ונוחת על גבו של הסינגפורי. המורה שלי לאמנות הלחימה היה מתגאה בי. עשיתי זאת כל כך מושלם! איש העסקים שרוע על הרצפה בחבטה בפה פעור, שריח חריף של יין אורז נודף ממנו.

"כבר התכוננתי ללכת אתו , כשפתאום התנפל עלי והתחיל לחנוק אותי!", חזרה האדמונית המזועזעת שוב ושוב, כשחזה המפואר עולה ויורד בהתנשמות נרגשת. מריאן ממהרת אליה עם כוס מי קרח. קוראים לה בטי, היא ממנצ'סטר באנגליה, ומאוד נמשכת לבני סינגפור. מעולם לא נתקלה במקרה כזה, שמישהו שיכור כל כך עוד לפני שהלכה אתו למלון. אני בודק בזריזות את הסינגפורי. הוא נוחר, הלום יין. אני משכיב אותו על אחת הספות הצדדיות.

כל זה מייבש לי את הגרון נורא. אני מתיישב על הבר, ולפני שאני מספיק לבקש , מריאן מגישה לי כוס גדולה של ויסקי עם סודה . אני לא מאמין, כשאני חש את אצבעותיה החמימות נוגעות באצבעותיי בליטוף, כשהיא מגישה לי את הכוס. "מים שקטים חודרים עמוק!", היא אומרת. אני מרים את עיניי אליה . היא תולה בי מבט תכול, מעריך, מבט של אישה בגבר. "אה, זה כלום", אני עונה לה בפנים חתומות. "בהזדמנות אספר לך איך מצאתי את עצמי נלחם בחבורה של יפנים מה'יאקוזה'...". "למה בהזדמנות?", שואלת מריאן בהתרגשות. "עוד שעה אני מסיימת את המשמרת"...

*  הסיפור נכתב בהשראת ציור של יעקב גבאי "מועדון לילה בסינגפור".שווה להיכנס אליו!

http://cafe.themarker.com/user/77890  

 *  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)