החוקים משתנים עם הזמן...
[ המשך לפרק: אז למה לעזאזל לא עבדה כרופאה?! ] ~ ♥ ~ את פרישתה קיבלה אימא בשמחה רבה. "עכשיו יהיה לי המון זמן לקרוא!" הכריזה בהתלהבות, הגם שבפועל הדבר עלה בידיה רק באופן חלקי, עם שנרתמה יותר למטלות הקטנות סביב הבית. אבא, "שר החוץ", מופקד היה על כל העניינים שמחוצה לו, לרבות הבאת התרופות החודשיות מבית המרקחת שבמרפאה השכונתית, מאז פרשה אימא ופִּנתה את חדרהּ לטובת רופאה חדשה.
כאשר שב הביתה באחד הימים, ואני אז מבקרת בביתם, הבחנתי מיד, לפי ריטוט אופייני באפו, כי חזר עם "סיפור"... מאומן משחר ימיו לדחות סיפוקים, המתין לשעת הקפה של אחר הצהריים וכמו בהופעת יחיד, הביא בפנינו את סיפורו, כשהוא מחליף קולות, מבטָא ושפת גוף, בהתאם לנפשות המדברות בו.
להתמצאות נוחה בין הדמויות הענקתי לכל אחת צבע נפרד: רופאה רוסייה ♦ אבא ♦ אימא ♦ תימני זקן
הגעתי למרפאה ועמדתי לפנות לאשנב התרופות, כשפתאום זינקה מחדרהּ הרופאה הרוסייה שלך - החלוק שלה פתוח, עף לצדדים, רצה אליי בהיסטריה ואומרת [ביידיש]: אוי, אדון וויס, איזה מזל שבאת! אני לא מבינה מה הוא רוצה ממני! מי? אני שואל אותה. החולה הזה שבחדר! בוא, תראה אולי אתה מבין אותו... ניגשתי מייד אבל היא נשארה במסדרון.
כמספר מיומן, אהב למתוח את מאזיניו במידה הראויה, [תכונה שככל הנראה עברה בתורשה...] וכשאימא התמה כבר פתחה שתי עיניים גדולות המעידות על קשב מרבי, המתין עוד שניות אחדות למשפט הצפוי: נו, אז מה היה איתו, מי היה הפציינט הזה שלה? והמשיך: אני נכנס לחדר ומוצא תימני זקן משכונת יצחק, עומד עם המכנסיים למטה עד הנעליים, התחתונים - גם כן, ו"החרוז" של הכרמל הוק בחוץ!
אימא, שתמיד הייתה איטית בלהקיש דבר מתוך דבר, בפרט כשמרווח של עשרות שנים בין הדברים, שאלה בקוצר רוח: הוא היה שיכור, מה היה לו בחוץ? נו, המכנסיים והתחתונים למטה, אז מה כבר יכול להיות בחוץ, אוּם גוֹטֶס וִילְן?! [למען השם]. התעצבן מעט על שנדרש לבאר לה כל דבר ובשל כך לקטוע את רצף הדברים. אז ניגשתי אליו ושאלתי אותו: יה מורי, מה קרה? למה אתה עומד ככה, בלי מכנסיים? והוא השיב לי רגוע לגמרי: [בעגה תימנית] וואללק, אני לא יָדֵע מה היא רוסָה. היא שואלת אותי, "אתה יש פיפי גדול?" אז אני מראה לה, ו'קמה ו'ברחה!! - - -
מה היא רצתה מהמסכן הזה? אני לא מבינה, איזו מן שאלה זאת? הגיבה אימא בענייניות ואבא המשיך: יצאתי למסדרון ולקחתי את הרוסייה שלך הצידה. נו, אדון וויס, ווּס ויל דֶר מֶענְטשׁ?? [מה רוצה הבן-אדם] השאלה הנכונה היא: מה את רוצה ממנו? השבתי לה. נו, לפי מה שהבנתי ממנו, המשיך ביידיש כיהודי מסיפורי שלום עליכם, היה לי חשד שהוא סובל מפרוסטאטה, אז רציתי לדעת אם יש לו צורך לתת שתן לעתים תכופות. אה, אני מבין... אבל מה ששאלת אותו זה אם יש לו אָ-גְרוֹיְסְן שמוק!!... האידיוטית הזאת לא ידעה אם לצחוק או לבכות ורק ביקשה שאכנס איתה להסביר לו ולתווך ביניהם...
השתהה מעט ופנה לאימא: נו, מה יש לך להגיד על זה? מה אתה מחכה שאני אגיד, שמזל שהיית שם? בטח מזל שהיית! ליטפה לו את האגו מכל הלב, ביודעה שהוא חי על מחמאות ואהדה, אלא שהפעם לא לזה התכוון המשורר... בטח שמזל שהייתי, אבל כל הסיפור הזה לא מזכיר לך משהו...?! מה זה צריך להזכיר לי...? לי אף פעם לא קרה דבר כזה! הכריזה, אך מייד בהתה לפשפש בזיכרונה.
בטח שלא קרה לך! איך היה יכול לקרות לך, אם עשר שנים לא עבדת כרופאה, בגלל שבקופת חולים שלך, בלי עברית, אי אפשר היה להיות רופאה. אז כמו שאת רואה, עכשיו כבר אפשר וזה לגמרי בסדר לשאול "אתה יש פיפי גדול" ולבייש תימני קטן! - - -
נוֹ יָה, נוֹ יָה... השיבה מהורהרת, אֶס וָארְן דָמָלְס גָנְץ אָנְדֶרֶה צָייטְן... [נו כן, נו כן... הזמנים אז היו לגמרי אחרים...] ~ ♥ ~
"היו זמנים, אז במשלט ישבנו..." אחרי קפה נוגה ועבודות מזדמנות, החל אבא לבשל מעבר לכביש, במטבח המרכזי שהוקם במרחב המפקדה הבריטית לשעבר, עבור המשלטים שהקיפו את חדרה. בשבתות הצטרפתי גם אני, כאחת התורניות במדים. |