לא רוצים לקום. לא אני ולא שני החתולים שלי. מה תעשו לנו?

צילום: ענבל מרמרי

איפור: נטלי ארנטוף

בוקר, חורף, 2003
שש. השעון מצלצל, אבל מה זה משנה. ממילא לא ישנתי כמעט. אני קמה בקושי, גוררת רגליים דרך מסדרון חשוך אל עוד יום במחלקת גיהנום, מדליקה את הדוד החשמלי ונופלת חזרה למיטה, בניסיון נואש להשיג עוד מעט מהמצרך הנדיר הזה: שינה. קרב אבוד. מבעד לערפילי זיכרון מטושטש אני מרגישה שישנתי מתישהו, אולי שעה וחצי, אולי שעתיים, לא ברור מתי.
זה כך כבר חצי שנה, מאז שהשמוק עזב. הבוקר עולה כגנב לאור יום, כעריץ חסר לב, אוחז בזנבו של לילה לבן רצוף חרדות, מחשבות אובססיביות, נדודי סלון-מטבח, מסיבות כדורים, חוסר שינה.
אבל בשש בבוקר השעון מצלצל באדישות, בקור רוח מצמית, ומזמן את השעה הקשה ביותר בסדר יומי: לקום, להתקלח בחיפזון, להעיר את הילדים, להאכיל ולהלביש תוך כדי האזנה לנעימת 'הקונצונים' ברקע (נעימה שתיזכר לדיראון עולם), לסרק ולצחצח, להכין סנדוויצ'ים ושתייה ובגדים להחלפה ומוצץ ובקבוק ומחברות וספרים ומטריות ומעילים, לארגן נכון את התיקים הנכונים, והלאה למטה, 59 מדרגות עם תיקים, מעילים, כובעים ומטריות שנאבד עד הערב, לרחוב האפור למכונית הישנה לגן ולבית הספר בטרם צלצול.
אני חוזרת הביתה, נופלת למיטה ורוצה למות כבר, בלי להתאמץ. כמו נס.

בוקר, קיץ, 2010
הקטנה מתעוררת ראשונה ובוחרת לעצמה בגדים. בעצם, לובשת את מה שהכינה לעצמה כבר אמש. הגדול מתעורר לאט יותר, מתארגן בעצלתיים, לובש את הדבר הראשון שהוא מוצא בארון, או בערימת הבגדים שהגיעו מסודרים לתפארת מהמכבסה השכונתית. הם מסדרים את התיקים, מצחצחים שיניים, לוחשים בוקר טוב, אפילו מכינים לעצמם סנדוויצ'ים, אם ממש אין לי חשק לקום. ברבע לשמונה הדלת נטרקת מאחוריהם. הם כבר בדרך לביה"ס ואני מתהפכת לצד השני ומחבקת את השמיכה.
אני אישה מאושרת. אני אישה משוחררת. אני אישה עם ילדים גדולים וחיים חדשים, ואני ישנה עד הצהריים. שמועה עקשנית טוענת שיש נשים שממשיכות לקום מוקדם בבוקר. אני מתקשה להבין למה.

את השורות האלה לא אני כתבתי, אלא מישהי שיקרה ללבי. הבקרים שלי לא היו אף פעם כל כך קשים, אבל אני חושבת שנשים רבות יזדהו איתן. אני עד לפני שנתיים עוד הייתי בכלל קמה עם שעון מעורר כל יום בשבע להכין לילדים בני המיליון סנדוויצ'ים. הפסיכיאטר שלי גמל אותי מזה. הוא אמר לי שאני צריכה לישון שינה לא מופרעת (בתור המופרעת שאני), ושהילדים בהחלט יכולים לאכול סנדוויצ'ים שהוכנו ערב לפני, או להכין לעצמם. ונחשו מה? השמיים לא נפלו על משפחת עשת בעקבות החריגה הזאת משגרת האמהות הטוטאלית.

מאז שנולדו בניי, בערך 16 שנה לא ישנתי סדיר. מתישהו בתקופת נדודי השינה שלי החלטתי כדרכי לעשות מלימון לימונדה והעברתי חלק גדול מיום העבודה שלי ללילה. כשגם זה לא מילא לי את השעות הסהרוריות, פצחתי בשלל עיסוקים קונסטרוקטיביים כסידור בגדים בארונות לפי צבעי הקשת, מיון חשבונות בתיקיות (גם קודם הם היו מסודרים אצלי בתיקיות - אבל לא בניילוניות לפי החודשים!), בישול והקפאה של פשטידות בנייר–כסף לחמש השנים הקרובות, ספונג'ה וטיהור באקונומיקה חביבת–נפשי (ולעזאזל–הכדור!). בארבע אפס–אפס החלטתי שכבר בוקר ויצאתי להליכה מרעננת בים, בתוך המים, ולאחריה היו פוגשים אותי סוחרי שוק הכרמל לביכורי קציר מלפפונים ובורקס. כך חייתי במשך שנים על ארבע שעות שינה ביום (השיא, האמת, היה שעתיים) ותפקודי הכללי לא נפגע במאומה. רק שפיותי. אבל את זה אתם כבר יודעים.

נשים רבות מכירות את ההרגשה הזאת של חוסר כוח/רצון/יכולת לקום מהמיטה בבוקר. התפקוד המולטי–טאסקי כסופרוומן: אמא, אשה עובדת ובת–זוג גובה את המחיר, וכל מה שאת רוצה באמת זה לישון. לחולשה יש גם סיבות טריוויאליות: מחסור בוויטמין B12, מחלת היאפים, מחלת הנשיקה - כן, את כל אלה בדקו אצלי. אבל לבסוף לא היה מנוס מלהודות שגם אני, כמו רבות וטובות, פשוט בדיכאון. לא הדיכאון הקליני העמוק שנובע מסיבות כבדות משקל, אלא הדיכאון שנגרם מהצורך הסיזיפי לתמרן בין מטלות היומיום הבלתי נגמרות, בתחושה התמידית שאת מפספסת ונכשלת, לא משנה מה תעשי וכמה שלא תתאמצי. איך יצאתי מזה? זה היה תהליך ארוך. ילדיי גדלו, התגרשתי וגם ויתרתי לעצמי על די הרבה מטלות, כמו בישול למשל, וירדתי מהעץ הגבוה של סופרוומן. היום אני דומה יותר לגארפילד, אם כבר.

היה לי אהוב שנהג לומר בגאווה, כשהיינו נפגשים בים, או בבריכה, או בקפה של הבטלנים: "קמתי היום השכם בבוקר, ב–12:00!", וחיוך גדול נסוך על שפתיו. אני, שביעילותי המפורסמת כבר הספקתי אז משמונה לארגן את כל העולם ואחותו, חננתי אותו במבט מתנשא. מי האמין שהבדיחה תחזור על חשבוני ותכה בי כבומרנג שיכור ומוכה הנג–אובר רק כמה שנים אחר–כך!

 ניסיתי לחשוב מה מקור הקושי שהתעורר דווקא בשלב הזה בחיי אחרי שנים של קימה סדירה, עם שעון מעורר או בלעדיו. האם זה חדר השינה הענק והנוח בדירה החדשה, עם המרפסת וחדר הרחצה הצמודים, ונטול הטלוויזיה? האם זו אוושת המאוורר התעשייתי בגוון הברונזה האופנתי, שגוברת אפילו על משאית הזבל של עיריית תל אביב, שפועליה מתעקשים להטיח את הפחים בשעה חמש בווליום הרם ביותר האפשרי והקימו נגדם אפילו קבוצת אזרחים עצבניים בפייסבוק? האם אלה בניי היקרים והבאים–בימים, שקמים בבוקר חרישית, מתקלחים ודואגים לעצמם לגמרי לבדם? האם העובדה שכל שנדרש ממני בבוקר הוא לקום, להתלבש - בתחתונים (!) - לעבור לסלון, להישכב על הספה, להניח את הלפטופ על בטני ולהתחיל עוד יום עבודה מפרך? השערה הסבירה מכולן היא ששני החתולים העצלנים, הנמים לצדי, תוך נחירות חרישיות, וממשיכים בשנתם גם לאחר שאני מתעוררת, פשוט מוציאים ממני כל מוטיבציה להתגלגל מהמיטה ליום יצרני.

טל ספורטה

צילום: נסים אטון

בכתבה שמופיעה השבוע ב'את' ראיינתי נשים, שתיים מהם אמהות יחידניות, ושאלתי איך הן עושות את זה. כולן אמרו שכשאין ברירה, אז אין. היחידה שנתקלתי בה שבאמת אוהבת לקום בחמש בבוקר היא טל ספורטה בת ה-19 - אלופת ישראל בגלישת גלים. והיא גם אוכלת איזה גוגל–מוגל מגעיל לפני היציאה לים. הנה היא במלוא הדרה. טל עוד תביא לנו כבוד בעולם, האמיצה הזאת, שמחרפת את נפשה בין הגלים בזמן שאנחנו חולמים על שטויות (כמו החלום המטורף האחרון שלי, איך נכנסתי בהחלטיות לכיתה א' והתעקשתי ללמד את הפעוטות משוואה עם נעלם, כולל ביטויה הגרפי, ולא עזבתי אותם עד שהם הצליחו להבין שהנעלם קובע את השיפוע, והקבוע - את המרחק ממפגש הצירים! והקטע - שבחלום זה היה לי ממש קריטי שהם ילמדו את העניין החשוב הזה)! טוב, זאת אני, אשה נורמלית במיוחד, עם חלומות לגמרי שפויים! ■