"דמיינתי את הרגע הזה כל כך הרבה פעמים, וחשבתי כל כך הרבה מה אני הולך להגיד ברגע הזה" אמרתי מתרגש, מול חברים וחיילים שיצא לי לשרת איתם בשירות שלי בזמן שאני לבוש בבגדים אזרחיים, "אבל נראה לי שאני יכול לסכם את הכל בשלוש תודות".
אבל לפני שהגעתי לרגע הזה, התחושה הייתה אחרת לגמרי. לא נראה לי שעדיין עיכלתי את העניין שאני עוד מעט משתחרר. בכל זאת, הגעתי בשבוע האחרון לשחרור בשמונה בבוקר, התעסקתי בתקלות, דיברתי עם חברים וצחקתי על השיחרור. בשבילי, השיחרור היה עוד משהו שעומד להגיע. מתישהו. אבל זה רחוק. גם אם זה עוד כמה ימים.
אבל אז, שראיתי את טופס הטיולים יוצא מהמדפסת ביום חמישי, וראיתי שעכשיו אני הולך לחתום את היציאה שלי בברכות ולומר שלום על כל חותמת, לאט לאט חלחלה ההבנה שזה נגמר. שאני לא אגיע ביום שני לבסיס, שאני לא אלך לחדר אוכל יותר, שאין יותר שיחות טלפון עם תקלות ואין יותר בדיחות בצוות. כל האנשים שאני מכיר עד עכשיו הולכים להישאר בבסיס הזה, נעולים בש"ג, ואני הולך לצאת ולא לחזור. השמחה והעצב נמהלו ביחד לרגש דיי מוזר.
אז הלכתי וטיילתי, חיבקתי וצחקתי, נזכרתי בכל מיני זיכרונות עם כל מי שראה אותי על אזרחי וקינא קצת, ולאט לאט הטופס העירום התמלא בחתימות וברכות קטנות. כולם כבר הבינו מה שאני עדיין לא כל כך קלטתי – איתן הולך.
יום ראשון עשיתי את הפרידה הגדולה עם עוד חבר שהשתחרר באותו יום. בגלל שהרמ"ד שלי הוא איש עסוק, מצאנו שרק בשמונה וחצי בבוקר נוכל לעשות את הפרידה יחד איתו, וקבענו עם כולם לשמונה וחצי בבוקר. ובהתחלה, אף אחד לא הגיע. כולל הרמ"ד עצמו. הפחד שהשתולל בליבי תורגם לצחוק עם אותו חבר, אבל עדיין חיכינו בחוסר סבלנות לכולם. לאט לאט טפטפו אנשים והגיעו. בירכו וצחקו, לטשו עיניים על האוכל ושאלו מתי זה מתחיל, אבל אנחנו לנו פשוט הוקל שאנשים מגיעים.
השתייה החלה, ואנשים התחילו לדבר עלי ועל החבר. סיפרו עלי בצוות, על כל מיני אירועים, כל מיני דברים כוללניים. בין לבין קם מישהו שאמר איזה דבר שגרם לי לחייך כל כך, עד שהלחיים שלי כאבו. היה מוזר לעמוד ככה מול כולם, אבל ידעתי שאני צריך את זה. אני צריך לומר את המילה האחרונה שלי.
לאחר שהרמ"ד דיבר, והמפקדת דיברה, וכולם דיברו, הגיע תורי ותור החבר. הרמ"ד התלוצץ ואמר לחבר "תתחיל אתה, אתה לקוני, איתן יכול להמשיך שעות" וכולם צחקו קצת. בדיוק מה שרציתי. הוא אמר כמה מילים וסיכם. אמר תודה, והעביר אליי את אור הזרקורים.
"דמיינתי את הרגע הזה כל כך הרבה פעמים, וחשבתי כל כך הרבה מה אני הולך להגיד ברגע הזה, אבל נראה לי שאני יכול לסכם את הכל בשלוש תודות." התחלתי לדבר, מסב בכך את כל הקהל אלי. כולם הסתכלו בי בשקיקה. מחכים למה שאני אגיד. מה מילות השחרור שלי. יכול להיות שחשבו על האוכל, ורצו שאסיים, או שרצו כבר ללכת ולגמור עם זה, אבל בשבילי, כולם חיכו למילים שלי. אחרי שנייה של הפסקה, פניתי אל הצוות שלי ואמרתי "התודה הראשונה היא לצוות שלי."
"איתכם למדתי המון. גם מבחינה מקצועית, אבל בעיקר מבחינה חברתית. איך להתנהג, מה צריך לעשות, איך עובדים. לימדתם אותי כמה זה חשוב שיש חברים טובים." הם הסתכלו בהסכמה. אבל איתם גם למדתי הרבה מעבר. את כל הניסיון שלי בניהול חיילים העברתי על בשרם, וגם כל מה שקשור בלחיות בחבורה של גברים. בכל זאת, סביבה שמורכבת רק מגברים אף פעם לא הייתה לי, והינה הייתי לי הזדמנות מצוינת לחוות את החוויה. ובהחלט למדתי ממנה.
"התודה השנייה היא לרמ"ד ולע.רמ"ד, שאיתם למדתי מזה להיות מפקד." הסתכלתי על הרמ"ד, ואז חיפשתי את הע.רמד אבל היא לא הייתה שם. המשכתי בכל זאת. "ממך למדתי מזה להיות מפקד. היכולת שלך לנהל על כל המדור מדהימה אותי, ובהרבה מקרים שנתקעתי, שאלתי את עצמי מה אתה היית עושה. הע.רמ"ד שמעה אותי בוכה על כל הדברים שלא הייתי מצליח, והיא לאט לאט הדריכה אותי ונתנה לי עצות איך להתמודד. על כך, אני אומר לשניכם תודה."
"והתודה האחרונה היא לכל מי שהגיע, ולכל מי שלא הגיע אבל יצא לי לעבוד איתו. תודה על שנתתם לי תחושה של בית, מקום בו אני יכול להרגיש בנוח עם כולם. אם הכרנו מטלפון קטן או מארבע שעות שמירה ואפילו שבוע של הגנ"ש, תודה לכם שיצא לי להכיר אתכם." וכך סיימתי את דברי. גאה, אך לא מסופק, אמרתי את דבריי.
רציתי לומר להם שאנחנו יחידה של אנשים, ולא של מחשבים כמו שכולם חושבים. רציתי לומר להם שהם לימדו אותי מהי חברות. רציתי לומר להם כמה הם צריכים להעריך את זה שהם נמצאים ביחידה הזאת. אבל כל הדברים האלו נשטפו בידי אדרנלין הבמה, ולא יוכלו להיאמר עוד. אבל לא נורא. אני את שלי אמרתי.
אחרי שקיצצתי את החוגר, הזדכאתי על הכל, ואכלתי צהריים עם הצוות. פתאום הבנתי – אין לי עוד מה לעשות כאן. חיפשתי משהו, אולי לעזור למישהו, אולי לעשות משהו קטן, אבל לא היה לי מקום יותר. אני סיימתי. המום, אמרתי לכולם להתראות, ותודה על המתנה שנתנו לי, והלכתי לדירה שלי.
בדירה, שלפתי את המתנה שהצוות הכין לי. תמונה ענקית שלי, מורכבת מתמונות קטנות של כל הצוות, והקדשה קטנה של "אנחנו תמיד נהיה חלק ממך", מלווה בסיגר (שאותו הבטחתי לצוות שאעשן אותו במיליון הראשון שלי). אז הבנתי שעכשיו הצוות שלי הוא זיכרון, וכל מה שנשאר ממנו הוא החברים שנמצאים בו. חייכתי למתנה, ולחשתי בשקט "תודה", וקיוויתי שהיא תגיע לכולם. |