כותרות TheMarker >
    ';
    0

    אינתי לא סולחת, אמא

    0 תגובות   יום שני, 16/8/10, 23:01

    פורסם בהארץ 03/08/10
    מאת אבירמה גולן ''

    "77 מדרגות", יס דוקו, 22:00 ''

    '' '' '' '' ''

    אבתסאם מראענה. ישראליות כמשאת נפש יפה ואבודה '' ''
    '' ''

    מכל הרגעים קורעי הלב בסרטה של אבתסאם מראענה, "77 מדרגות", יש רגע אחד שקשה, כנראה, גם לה עצמה. המצלמה מתמקדת בדמותה ממרחק זהיר. בפרופיל, יושבת מול שולחן העבודה בדירתה השכורה בתל אביב, היא מדברת בטלפון עם אמה. "למה את לא שואלת אותי מה שלומי?", שואלת הצעירה היפה, גיבורת הסרט של עצמה.

    מעברו השני של הקו קולה של האם נשמע מסויג. "את פשטת את הבגד שלבשת לגופך", אומרת האם, "ולבשת אחר במקומו". המצלמה מבקשת להתקרב, אבל אבתסאם מפנה את עורפה. בקול רועד היא קוטעת את נאום התוכחה של האם: "אינתי לא סולחת, אמא", היא בוכה, "אינתי לא סולחת".

    המשפט הקצר הזה, רווי הכאב, שהעברית והערבית לפותות בו זו בזו, מכיל את הסיפור כולו כדמעה האוצרת טרגדיה שלמה. כמעט כל סרטי התעודה של היוצרים הישראלים הצעירים לאחרונה חושפים סיפורים אישיים. לא תמיד החשיפה מיטיבה אתם, ולעתים היא לא תורמת הרבה לעניין. לא כך הדבר ב"77 מדרגות". כאן החשיפה בלתי נמנעת ממש כשם שהיא מאופקת ונבונה (מראענה מקפידה להשאיר את הרגעים האינטימיים באמת מאחורי דלת סגורה), ומשקפת היטב את הפרובלמטיקה שהיא מעוניינת לגעת בה.

    לכאורה, הסרט מגולל את סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של מראענה, הערבייה המוסלמית שבאה מפרדיס לתל אביב כדי להשתלב כמיטב יכולתה בישראליות על כל רבדיה ולהתקדם במקצועה, בימוי קולנוע, עם יונתן בן דור, עולה חדש מקנדה. למעשה, מראענה הצליחה לפרוש - בסרט אישי, לא יומרני ולא גדול - את מלוא ההחמצה המייסרת שחווים הערבים אזרחי ישראל. יונתן, צעיר עדין הליכות ומנומס להפליא, אנטי-צבר מובהק שהמצלמה של מראענה רוחשת לו אמפתיה גלויה, משחק תפקיד משני.

    את סיפור המסגרת הפשוט מוסרת מראענה בקולה המתנגן ובלשונה הפיוטית אך הלא-מתחנחנת: עזבתי את הבית עם 77 המדרגות שלו, יצאתי למסע, באתי לתל אביב, מצאתי אהבה, יונתן עזב אבל מצאתי כאן מקום של שלווה.

    המסר רווי התקווה המסיים את הסרט רק מדגיש את העצב העמוק ואת המורכבות, הפוליטית והאנושית, של הסיפור כולו - זה של אבתסאם וזה של המיוצגים שלה. "אני חושבת שבסוף אנחנו אלה שנאכל אותה", היא אומרת לאמה, כשמול פניה מהבהבות ההפצצות על עזה ב"עופרת יצוקה". "מי זה אנחנו?", שואלת האם. "הערבים הישראלים", עונה הבת, ומיד אחר כך מופיע התשדיר של ליברמן "בלי נאמנות אין אזרחות". מעולם לא נראתה הישראליות משאת נפש כל כך יפה ואבודה כמו בסרט הזה, המספר אותה בעצב, בכנות, בהגינות, בהומור ובחיבה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      דני נאמן מצטט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין