\ [ 
בהתחלה הוא שמע צלצול כזה, כמו שיש בשעשועונים. אחר כך שמע קול של גבר שנשמע כמו מנחה מוכר, אבל הוא לא הצליח לגלות איזה מנחה זה. אולי ארז טל, אולי אברי גלעד. אולי מישהו אחר. אחר כך שמע את השאר. בהתחלה חשב שזו איזו בדיחה של עמי, האח המיילד החדש אבל לאט לאט הבין שאיש מלבדו לא שומע את הקולות ההם והחליט להעביר את הלידה בשלום ואחר כך לברר הכל באופן מסודר.
עד הלידה הכל היה רגיל עבור יורגן, שכבר עשר שנים עובד באותו חדר לידה, עם אותו צוות ואותם סיפורי לידה רגילים. ההיסטרית, העקשנית, השאנטי, הכל חזר על עצמו. שום הפתעות. היו לו בבית עשרות מכתבי תודה מיולדות מרוצות וחמישה מכתבי ציון לשבח ממנהל המחלקה.
הוא תיקתק לידות כמו שאנשים תקתקו במחשבונים (לא היה אז פייסבוק), הוא הרגיע נשים מבוהלות מתוך שינה, התבדח עם בעלים בלי למצמץ ושלף תינוקות מבין רגלי נשים כמו שקוסם שולף שפנים. הוא היה אדם רגיל לגמרי. מרוצה בסה"כ. מרוצה מהדירה הקטנה בה התגורר. מרוצה מעבודתו. וגם אשתו, אם אתם שואלים, מעולם לא עשתה לו שום דבר רע.
ואותו בוקר, גם הוא היה רגיל לגמרי. בוקר מהבקרים בהם מתרחשים האסונות הכי גדולים. שמיים בהירים, ציפורים, רוח קרירה. כל החבילה. אבל בגלל שיורגן היה אדם כל כך מרוצה הוא אפילו לא שם לב לכל הסימנים המטרימים האלה והלך לעבודה כבכל יום. והשאר היסטוריה. אז הוא שמע בהתחלה צלצול כזה ואחר כך מחיאות כפיים ואז קול (אולי יורם ארבל?) שקורא בשם כלשהוא. השם הראשון היה שירה קופרמן. או שירי. או משהו דומה.
"שירה קופרמן. בראשון למאי אלף תשע תשעים ואחת היא מגיעה. אדומה. פלומתית. במשקל שלושה קילו ומאתיים. העולם לא יהיה העולם שהיכרנו לפניה." יורגן הסתכל על הראש המבצבץ ועל האם הנרגשת. "שירה?" מילמל לעצמו בשקט אולי בלב והאם הנרגשת ביחד איתו בצווחה מחרישת אוזניים: "שירה! שירה!"
יורגן תופס את התינוקת הטריה, שירה שמה, כך מסתבר ומרים, האחות הבכירה עושה כל מה שעושים ברגעים כאלה ושואלת את יורגן אם הכול בסדר. יורגן ממלמל שכן, מביט סביבו לראות שאין שם איזה מסך טלויזיה פתוחה / מערכת כריזה שמשמיעה את הטקסטים האמורים. ואז זה ממשיך.
"שירה זכתה בשני הורים מצויינים, אחים נפלאים ובהמון אהבה. שירה תהיה עם השנים לאישה אוהבת וחזקה. תשקיע את מירב שנותיה בעזרה לנזקקים ובערוב ימיה תיזכר שעליה לעשות גם לביתה. בשנים אלה היא -" יורגן יוצא מן החדר וסוגר אחריו את הדלת. הקול משתתק ויורגן נושם ונושף ושואף ונושף וד"ר אלברט עובר ושואל: "יורגן, הכל בסדר?" ויורגן עונה שכן וממשיך בלי להתבלבל לשאוף ולנשוף ולשאוף ולנשוף.כשנעמד בחוץ לשתות תה מרווה ניגשת אליו מרים ושואלת מה קורה לו. הוא סימן בראשה מעין "שום דבר" כזה ומרים נותנת לו נשיקה על המצח ואומרת שהיא זזה. היא, יורם והילדים נוסעים לשבוע לאילת. ושייקח הכל בקלות. "קח הכל בקלות, יא יורגן". היא אומרת. כעבור כמה זמן היתה עוד לידה ויורגן הגיע אחרי התה, אחרי שטיפת פנים ואחרי שתיים שלוש טיפות של רסקיו והאמין, באמת האמין שהפעם הכל יעבור חלק.
פתיחה של חמש אצבעות. הפעם זה בן.
"יוסי נחום, יליד קיבוץ בארות שלמה." שמע את הקריין. יורגן נעמד לרגע. מביט באם המחבקת את בנה. מחייך כמעט. "ליוסי לא יהיו חיים קלים." הקריין ממשיך. "אולי זה מה שיהפוך את יוסי לאדם לא קל. אדם מעט עצבני, שלא לומר תוקפני פה ושם. למרות שיוסי יהיה אדם לא קל, הוא יקבל הרבה מאוד הזדמנויות בחיים. הזדמנויות שאת כולן הוא יפספס בזו אחר זו."
בשלב זה דחף האב הטרי של יוסי מצלמה לידיו של יורגן והנה מצא את עצמו יורגן מביט דרך עדשת המצלמה אל עבר האב והאם המאושרים ואל בנם, שכבר באמת ניתן להבחין בקמט של חשדנות מסורטט בין עיניו וכיווצים של שנאה סביב שפתיו. וכשיורגן מנסה לכוון את הזום ולייצב את המצלמה לכדי קומפוזיציה ראויה - הקריין ממשיך. "יוסי יפגע בכל מי שיאהב אותו. יש שיגידו שהוא האחראי למחלתה של אמו. ילדיו יסבלו לא אחת מנחת זרועו ואשתו, לצערנו, אשתו -"
פה הניח יורגן את המצלמה בקצה המיטה, התנצל חרישית ויצא משם. כשנשען על האסלה וניסה להקיא שמע במערכת הכריזה את שמו. הוא הזדקף. שטף את פניו ומיהר אל מזכירת המחלקה. "אשתך" היא סימנה לו תנועה של טלפון עם הזרת למעלה. "היא מחפשת אותך. כבר שעתיים". יורגן פסע במסדרון, הוציא את הטלפון הנייד מתאו והחל לחייג לאשתו, אלא שבאותו הרגע עבר שם פרופ' גולדנהיימרטראוב, ראש המחלקה וכולו נרגש. "בוא יורגן. אנחנו הולכים לעשות היסטוריה". יורגן פשט ידיו לצדדין במבט שואל.
"לידת שבעיה בחדר 11. יאללה בוא!" דילג הפרופסור שלא פעם נחשד בעבירות שבין אדם לחברו, אך הפעם היה מלא רצון טוב.
יורגן ניסה להתחמק אבל הפרופסור לא ויתר ומשך אותו איתו אל תוך חדר הניתוח. באותה חצי שעה ארוכה שמע יורגן את הביוגרפיה העתידית של שבעת הילודים בלי שום אפשרות לברוח החוצה. הוא שמע את דברי ימיה של נוגה לוי, פסנתרנית מוכשרת. ראובל'ה לוי שיהיה כלומניק כל ימיו ובגיל 67 יזכה בלוטו, ישא אישה ויתחיל לחיות. ניתאי לוי שיהיה מורה ויגדל דורות של תלמידים בקריית אונו. איילת לוי שתינשא לשחקן כדורגל ואת מרבית ימיה תבלה על שפת הבריכה בשיזוף רגליה. עומרי לוי שיהיה מנהל בית קפה משגשג. נטלי לוי שתהיה אשת שר החוץ ואלון לוי שלצערנו ימות תוך חמש דקות מרגע לידתו עקב סיבוך של דלקת ריאות.
כשהכל הסתיים והפרופסור שיחרר אותו ללכת לדרכו הוא רק רצה להגיע הביתה. עם המדים ועם הכובע על הראש הוא יצא החוצה, עלה על הקטנוע ונסע הביתה. הדמעות שטפו את פניו. הוא לא ראה דבר פרט לפה ושם תמרור עצור או רמזור וכך נסע ונסע עד שהגיע לדירתו. כמעט במקרה.
כשפתח את הדלת זינקה אשתו מן הספה, מקום מושבה, וקראה: "יורגן, יורגן! יש לי משהו לספר לך!" "רק רגע, אישה" הוא אמר ומיהר אל המקלחת, שם הסיר בגדיו, שטף פניו, בכה ושטף. שטף ובכה. כשהרגיש קצת יותר טוב ניגב את פניו וברגע שהתכופף להשליך את בגדיו אל סל הכביסה הבחין במקלון לבן מבצבץ מפח הזבל. "פזית כהן." קולו של הקריין המוכר לא איחר להגיע. "בחמישי לינואר אלף תשע מאות תשעים ושתיים היא תגיע. פזית, ילידת רמת גן תהיה -"
יורגן יצא אל הסלון שם אשתו עומדת ומלטפת את בטנה. " יורגן, יש לנו משהו לספר לך!" היא זרחה."נדבר על זה מחר" אמר לה. "עכשיו אני מוכרח לצאת קצת להסתובב. אולי נקפוץ לקניון לקנות לך משהו יפה." הם עלו על קטנוע ונסעו משם. באותו יום קנה יורגן לאשתו שמלה פרחונית, עגילי פנינה ושני קרמים לפנים.
ופזית? פזית בסדר. תשעה חודשים לאחר מכן נולדה במשקל נאה, עגלגלה וחייכנית. זה רק יורגן שקצת מצטער שלא נכח בלידתה. לפעמים היה רוצה לדעת מה יהיה איתה. כשהשעה כבר חמש לפנות בוקר והיא עדיין לא שבה מהמסיבה, לדוגמא. פשוט היה רוצה לדעת שהכל בסוף נגמר טוב.
והוא לא מתגעגע לדבר מהחיים ההם שחי פעם בראשית שנות התשעים הפרועות ההן. והוא די מאושר בסך הכל היום, רחוק מחדרי הלידה ומהרגליים פוערות ההבטחות שהיו מנת חלקו פעם.
חי את הרגע. משתדל לא לחשוב מה יהיה מחר. לא מספר לאף אחד על היום ההוא ועל הילדים ההם.
עד שיום אחד הגורל מפגיש אותו עם יוסי נחום.
|