כשתכננתי לנסוע למבוא חמה לפני כמה ימים, לתרגל טיסה תרמאלית , שלחתי בבוקר SMS לסולידריות והם כתבו לי שיצטרפו.

מישהו אחר כינה אותם "הסולידריות" ואני כל כך מרוצה מהכינוי הזה כי הוא כל כך נכון ומיוחד.

אז אני רוצה לספר על "הסולידריות" ולא אכתוב את שמם, רק אם הם ירשו.

21/05/2010 "את תזכרי את התאריך הזה כל החיים שלך. החיים ניתנו לך במתנה!" אמר לי י' וטעה. כי הנה, הייתי צריכה להסתכל באקסל שלי עם רישומי הטיסות כדי לראות מתי זה קרה. אני לא יודעת אם יש לי 7 נשמות ואם מה שקרה זה משהו חריג בספורט. אף אחד מהוותיקים לא התרגש כשסיפרתי על האירוע, אבל בשבילי זה היה די טראומטי, אירוע שהוביל לשינוי.

אז מה היה?

ביום שישי נסעתי עם אחי למבוא חמה. מי היה מאמין שהאח שרבתי איתו כל כך הרבה בילדות ייסע איתי עד למבוא חמה כדי לראות אותי מרחפת ולאסוף אותי משדה הנחיתה במידה ולא אצליח לנחות למעלה... איך שדברים משתנים.

הגענו למקום ואני מחייכת אל אחי. רואה את הברק בעיניים שלו. את ההתלהבות. אני מקווה שיום אחד יוכל להצטרף אלי וללמוד לרחף בעצמו. אין מצנחים באויר. עוד מוקדם. נגשת להתייעץ...שואלת מדריך מאחד מבתי הספר "תגיד, מוקדם מדי? אם אצא עכשיו אני ארד למטה כמו בטטה?"

"תרדי למטה, זה כן. אבל לא כמו בטטה..." וצחק (טוב תמיד הוא מתלוצץ איתי).

מאחר והיה לי איסוף מובטח יצאתי בלי תנאי רחיפה אידיאלים. הייתי בטוחה שתוך דקות אני למטה אבל הצלחתי להחזיק זמן מה באויר וזה שימח אותי מאוד.

לקראת היציאה השניה לריחוף הרוח התחזקה ושניים שאני מכירה הגיעו. הם למדו עם המדריך שלי אבל לא בזמן שאני למדתי. יצאנו לאויר והיה שם לא יציב.

תרמיקות חזקות. הכל מבעבע. עולים גבוה אבל לא נעים. במקום לתפוס תרמיקות על פי רוב ברחתי מהן. אחי פסע לאורך התוואי של ההר, עוקב אחרי כל הזמן. בודק מה איתי.

ריחפתי לכיוון המצנח הצהוב של ד' כשחשבתי שאני מאבדת גובה כי ראיתי ששם הוא עלה יפה.

סליחה ד' שזרקתי אותך מהתרמיקה. עוד אין לי נימוסים בטיסה בגובה...

ביציאה מתרמיקה הרגשתי שהמצנח שלי מאבד מצורתו. איבד לחץ. ההרגשה הייתה שאני צוללת לקראת התרסקות קדימה. צעקתי בקול שנשמע בכל רחבי הצפון כאילו שעוד רגע אני אכן מוצאת את מותי. ראיתי את אחי מסתכל עלי וחשבתי שזה ממש רע שהוא רואה אותי במצב הזה. אחרי רגע נזכרתי בדברי המדריך שלי "אם יש בעיה, במצנח למתחילים כמו שלך, קודם כל תרימי ידיים למעלה. המצנח יסתדר לבד". אז הרמתי ידים למעלה. "ידיים למעלה ידיים למעלה..." הקול שלו הדהד בראשי כמו תפילה. המצנח סוף סוף הסתדר מעצמו.

אחרי שהמצנח הסתדר לו הסתובבתי חזרה לכיוון הכנרת כדי להמשיך לטוס אבל לרגע חשבתי "השתגעת?! היה לך אירוע ואת עדין טסה? לא עדיף לנחות ולהירגע?"

אז אחרי ההתלבטות הקצרה יצאתי לנחיתה. למעלה.  מיד אחרי נחתו חברי הסולידריות. התמונות והתחושות מהאויר שוב היו בראשי. הדופק שוב עלה. משהו שטף אותי מבפנים. תחושה כזו שאני רוצה לפרוק את זה איכשהו. לבכות אולי? אבל לא. חברי הסולידריות ניגשו אלי כדי לשאול אם אני בסדר. סיפרו מה ראו. ניתחו את האירוע. ואני הרגשתי שאני לא לבד. הם נחתו למרות שהפסידו אחר כך אפשרות לטוס כי התנאים התחזקו. גם אני ניסיתי לטוס שוב כדי לעמעם את הטראומה אבל הרוח כבר הייתה חזקה מדי.

כשסיפרתי אחר כך על האירוע הזה, על התחושה הטובה שהעניקו לי אותם חבר'ה שנחתו מיד אחרי, "הרגשתי ממש שיש סולידריות בין המרחפים"...נחקק שמם.

"אז מה? התקשרת לסולידריות?"

"הזמנת את הסולידריות לטוס איתך?"

זה נאמר לי בעוקצנות אבל אני מקבלת את זה באהבה.

**תיאור טכני של האירוע הבטיחותי מופיע בפורום של בית הספר 7winds.

www.7winds.co.il