העונג הגדול ביותר, הפשוט ביותר ולכן האמיתי ביותר, הוא עונג הקיום. כאשר איננו מצפים להשיג את העונג הבא, כאשר איננו מבכים את היעלמותן של הנאות העבר, אנחנו נמצאים ברגע ההווה, ומתענגים מעצם קיומנו. שנייה אחת של עונג, אומרים האפיקוראים, מקבילה לנצח שלם שלו. העונג האמיתי הוא אל-זמני, ולכן מי שמתכנן תוכניות על פני הזמן כדי להתענג בעתיד אינו מבין את טבעו האמיתי של העונג. כך מרפאת הפילוסופיה האפיקוראית את הצער. גם את הפחד מרפאת הפילוסופיה הזו. ראשית, את פחד האלוהים. האלים, אומר לנו אפיקורוס, מושלמים עד כדי כך שאין שום דרך לתאר את מעורבותם בעולם. הם חיים להם בין העולמות האפשריים, בריק שאינו מזוהם מתנועת האטומים. עלינו לחשוב עליהם, להתבונן בהם, הם דוגמא ומופת לחיים שצריכים להיות שלנו – עונג יציב ורגוע. שלווה גמורה של הנפש. שנית, את פחד המוות. המוות הוא כלום. הוא אין. החיים הם יש. הם מקור העונג. עונג הקיום. אין מעבר בין ה"יש" לבין ה"אין", אומר אפיקורוס. ה"יש" לא יכול להפוך ל"אין". הוא מפסיק להתקיים. פייר אדו מצטט בהקשר הזה את וויטגנשטיין מהמסכת הלוגית-פילוסופית: "המוות אינו אירוע בחיים. איננו חווים את המוות. אם אנו מבינים את הנצח לא כמשך זמן אינסופי אלא כאל-זמניות, אזי מי שחי בהווה הוא מי שחי לנצח".
ר.ניולד
תחזיקי את זה אצלך. ככל שתוכלי לאחוז. או הרפי. ותהיי. |